1. קל זה לא יהיה

זה היה אמור להיות פשוט, לערוך לרבנית ימימה ספר חדש ליום הכיפורים. הרי ארכיון פרשה ואשה הוא תשתית מצוינת. יש בו כל השיעורים שהרבנית ימימה לימדה, חומר ממוקד ועוצמתי.

אז חשבתי שיהיה קל. חלק. לייזר! קדימה לעבודה.

מסתבר ש… לא. שזו משימה חדשה. יש לה אמנם איזושהי התחלה מוגדרת, אבל כל היתר הוא בגדר הליכה אל הלא-נודע. שיעור שראה אור בתשע”ה, למשל, והיה מותאם לאקטואליה של אז, והוא בגדר מהלך מחשבתי מלא, לא יכול להידפס כמות שהוא. הרעיונות שבו חייבים עיבוד חדש, הכנה לפורמט של ספר, התאמה לתשע”ט. כעורכת, הכנת הספר “מחכה לתשובה” נהיה עבורי למסע בפני עצמו.

“חשבתי שיהיה קל”, התוודיתי בפני הרבנית ימימה לאחר חודשים ארוכים ובלתי מתוכננים של צלילה פנימה לשיעורי יום כיפור.

“ממתי התורה מתמסרת בקלות?” היא אמרה. “אנחנו – גם תורה וגם נשים – חירותיות מהנחות יסוד. תובעות עמל מתמשך, השקעה רציפה, פיענוח מתחדש. ושלא ייקחו אותנו בתור מובנות מאלינו רק כי היינו כאן גם אתמול וגם שלשום. מה חשבת, שפתאום, ככה בצ’יק, יצא לך ספר?”

2. בדרכים עם הרבנית והשמשית

הבעיה: “מחכה לתשובה”, כאמור, לא נכלל בשום תכנון מקדים. אחרי עבודת העריכה שלי, הרבנית צריכה להקדיש את הזמן ולתת את מגע הקסם שלה. אבל מה – היומן של הרבנית כבר מלא. מלא? סגור. מפוצץ. היא דוהרת משיעור לכנס לשיעור לניחום אבלים לשמחה לביקור חולים. יש בקרים שסגורים הרמטית ללימוד והכנת שיעור; זמן יקר מאד ופרטי מאד, רק הרבנית עם החומש והמפרשים. ורוצה מן הסתם גם להיות עם המשפחה שלה…

ואני – נוחתת עליה לא עם ספר אחד, אלא שניים. גם יומן שנתי, גם ספר לכיפור. שני קלסרים, שני כתבי יד, אחד אלוקינו. הספרים שלה חייבים אותה ומתי בדיוק היא תעבור עליהם?

הפתרון נמצא אצל אסנת, השמשית היקרה של הרבנית. בשגרה, אסנת תעשה הכל כדי לשמור על הרבנית שלה ועל כוחותיה. הפעם אסנת הסכימה לחרוג מהנוהל. היא איפשרה לי להצטרף אליהן לנסיעות, כדי שנעבוד בדרכים. ואני, שבדרך כלל נמצאת מאחורי מסך ומקלדת וספונה במשרד פרשה ואשה, מצאתי את עצמי עם השתיים, גומאת איתן מרחקים. הייתי איתן בחוף כינר ובבני ברק ובתל אביב ובראש העין ובמקומות נוספים. למשך מספר שבועות אינטנסיביים, מתי שאסנת רק קראה לי, התייצבתי עם המחשב הנייד.

מה אומר. זה קשה. רק הנסיעות לבדן יכולות להיות גם מאות קילומטרים ביום, שלא לדבר על ההרצאות והשיעורים. הרבנית ושמשיתה רואות את ארץ ישראל לאורכה ולרוחבה ופוגשות את נשות ארץ ישראל במלוא יופיין. ועייפותן. 

לפעמים הן חוזרות באישון לילה. לפעמים הן יוצאות בבוקר וחוזרות אחר הצהרים. ובכל מקום אליו הגענו ראיתי עד כמה הרבנית שלי מתאמצת. איך היא מתכוננת בנפרד לכל שיעור, גם אם זו ההרצאה החמישית שלה השבוע. מכינה חידושים, סיפורים חדשים מהדרכים, כאילו זה מפגש חדש עם החומש ועם המשתתפות. העיקר שהתורה תמיד תהיה בגדר חידוש. ראיתי אותה עושה שמיניות באוויר לשמח אמהות שיצאו לנופש רגע לפני שהילדים יצאו לחופש הגדול. ראיתי אותה עושה הכל על מנת להעצים ולהגדיל נשים שחיות בתנאי דלות.

באחד הכנסים האמרגן פשוט נעלם. זה לא הפריע לרבנית לעלות במרץ על הבמה ולתת את כל כולה. היא ואסנת ישובו לבתיהן באישון לילה בידיים ריקות. “עשיתי את שלי”, היא תאמר לנו. “שימחתי את בנות ישראל”.

אני חזרתי בוכה מאחת הנסיעות, לאחר שהקשבתי לאשה אחת, שנצמדה לרבנית ימימה ולא הרפתה עד שסיפרה לה את קורותיה בעשור האחרון לחייה. סיפור שלא ייאמן על נאמנות בתוך מציאות של שקר. אשה שהוליכו אותה שולל והיא – נשארה, במסירות אינסופית. לא יכולתי להכיל. והרבנית – מוחה דמעה, ועוד אחת, ונותנת חיבוק וברכה ולפעמים גם עצה ותמיד מצדיעה. ותמיד מעריצה, את הנשים, אהובותיה, גיבורותיה. ואני כבר יודעת: האשה הזו, שפגשנו עכשיו, עוד תהפוך לתורה. עוד רגע ניכנס שוב לרכב ובדרכנו חזרה לירושלים, נכתוב עבורה פרק חדש בספר.

אז ארצנו היתה לנו לחדר עבודה. הסיפורים ששמענו בדרכים נתנו לנו את העט. עולמות ביקשנו לכתוב עבור הנשים שפגשנו. רצינו להוציא אותן לאור, לתת הד לכל סיפור. בעצם, כך נוהגת הרבנית כל השנים. מחוברת לדופק הנשי בכל מקום, כך היא מכינה שיעור חדש. אני פשוט ראיתי את זה מקרוב, בזמן אמת. כך קרם הספר עור וגידים ונהיה לסוג של מענה לעיניים שואלות, המחכות לתשובה. לשריר עבור חיוך שמבקש להתרחב. הוא מושיט יד לעבר ידיים המורמות למעלה, בתפילה לשנה טובה. סליחה על הקיטש. אין לי מילים אחרות.

הרבנית בפעולה

3. אם להיזכר ברגע אחד מופלא של אושר…

בנסיעה אחת נדחקנו שלושתנו, הרבנית, אסנת ואנכי, במושב אחורי צר. עבור שתיהן, שנמצאות בדרכים מחצית מחייהן, זה לא מצב אידיאלי בכלל. אבל עבורי, ביושבי בתווך, נמעכת בינהן, אלה היו רגעי התעלות. המחשב הנייד על ברכיי, למרפקים אין מרווח קיפול והאצבעות מתקתקות במרץ. זו היתה סצינה מסרט. אסנת והרבנית בירכו על הרגע שהגענו ליעד. אני בקושי הצלחתי לצאת מהרכב, איבדתי תחושה ברגליים. אבל האושר, האושר! התקדמנו המון בנסיעה הזו.

בכלל, כשאני חוזרת בזיכרוני לנסיעות האלה, כשהפנס של הטלפון הסלולרי עוזר לרבנית לקרוא בלילה את כתב היד ואחת לכמה שעות עוצרים לקפה, ובעיקר – לא מאבדים רגע… אחזור בריצה על החוויה, אם רק אסנת תקרא לי שוב.

4.שבעה שערים. 55 רעיונות. וספר שהוא יד מושטת

אילו היה לי שקל על כל קטע שהרבנית ניפתה מכתב היד שהבאתי לה, אז היו לי עכשיו בערך 50-60 שקל.
ולא שלא מחיתי. התנגדתי נמרצות! “למה??” זעקתי על כל כך הרבה פסקאות-זהב שהיא סימנה עליהן איקס. “זה מקסים!”
“זה לא מתאים לספר”.
או:
“יקרת, לא כל רעיון שאני מוסרת ‘במעגל הפנימי’ לקוראות שמכירות אותי, מתאים גם לקהל הרחב על גווניו”.
או:
“לא חייבים להיות מפורשים כל כך. תשאירי משהו לקוראים”.

בעוד אני נפרדת ממילים ומפסקאות שאני כל כך אוהבת, הלך הספר ונהיה ליהלום מלוטש. שבעה שערים שבתוכם 55 רעיונות, כל אחד מהם הוא מעבר פתוח לשנה טובה. סיפורים מיומנה של מקרבת רחוקים, תובנות על יכולת הסליחה הנשית, עבודת יחסי אנוש, שהיא-היא “סדר העבודה” של הזמן הזה, מנהגים וסגולות ליום הכיפורים, דגשים מרגשים לתפילות של היום הקדוש…

רעיון שלא העביר בנו צמרמורת של התרגשות – ירד. גם בהסכמתי. אנו באנו לרגש. 

הכי אהבתי שהנהגים והנהגות שהובילו את הנסיעות היו מקשיבים לנו ומדי פעם אומרים: “פששש”. “זה חזק”. “נפל לי עכשיו אסימון”.

הספר נהיה חד וממוקד. הכנה מופלאה ללב. אכן, הגיע הזמן שתורת החסד הזו תפרוש כנפיים גם מעבר למעגל הקרוב של תלמידות הרבנית ימימה.

ועכשיו אני יודעת לומר: מנויות פרשה ואשה מקבלות את הרבנית ימימה, בכל שבוע, במלוא המרחב. הן מקבלות את כל העצות, הסיפורים והבדיחות, רעיונות העומק, וכמעט בלי צנזורה. מנויות פרשה ואשה, אני ואתן זוכות בכל השפע הרב.

כך היינו רוצות לעבוד. בנחת. אולי בפעם הבאה…

5. וייקרא שמו בישראל

נסיעת העבודה האחרונה. כבר עברנו את הדדליין. שיא הקיץ ובהוצאת מגיד, שותפינו לספר, כבר חיכו בקוצר רוח. ועדין לא היה לו שם, כזה שממש ימסגר את מה שרצינו להביע.

חיפשנו כותרת. שמות עלו וירדו. היו כותרות שנונות ומתוחכמות והיו שורות מתוך פיוטים ותפילות וגם כותרות בנימה אישית. עצמתי עיניים ונתתי למילים להציף אותי: ימים נוראים, לך א-לי תשוקתי, כל נדרי, א-ל נורא עלילה, המצא לנו מחילה בשעת הנעילה, עשרת ימי תשובה.

העיניים נפקחו ושתי מילים יצאו לי מהפה: “מחכה לתשובה”.
ומיד נבהלתי. “סתם”, אמרתי. “זה לא מתאים”.

אבל אסנת דווקא הסתכלה בי בעניין. “לא רע בכלל”, היא פסקה.

והרבנית חשבה ואמרה: “יפה. וזה גם דו-משמעי. גם Waiting for an Answer וגם Waiting for Teshuva. תשובה היא מושג מיוחד בשפה העברית ובעצם, כולנו מסתובבים בעולם כמו סימני שאלה: ירצה? ארצה אני? האם נתרצה? והלוואי שכשנבוא, נמצא תשובה”.

וזה נהיה.

בהוצאת מגיד הצליחו לתת למסר שלנו את הביטוי הוויזואלי היפה ביותר.
יד נשית מושטת (“תשייפו לה קצת את הציפורניים!” ביקשה הרבנית).
צללי ערב נוטים לרדת על רקע שקיעה מרהיבה, כמו בזמן תפילת נעילה.
יונת דואר יוצאת לדרכה. על רגלה – אגרת. עכשיו, נחכה איתה לתשובה.

 6. רגע של קרבה

אינספור קילומטרים. שעות בדרכים. כל כך הרבה פנים, נשים, שיעורים. ורבנית ימימה אחת, עמוסה מאד, שאני העמסתי עליה עוד.
“הספר הזה בנפשי”, הרבנית אמרה. “טוב שהתעקשת עליו. אבל יקרת, את חושבת שה’ יסלח לך על מה שעוללת לי?”
עיניה חייכו. זה היה מבצע מדהים. חזק כל כך.
אני מחכה לתשובה על השאלה היפה הזו והאמת? נראה לי שכן. ה’ יסלח לי הפעם.

7. ובבוא אלול אלינו…

אנחנו מושיטות לכן שני ספרים חדשים. תורה נשית, שטרם נראתה בעולם. פרי לימוד מתמשך של אשה אחת, שחורשת את החומש וחורשת את הארץ ואוספת פנים ושמות, סיפורים ודמעות, תפילות ועיניים כלות. מבקשת להאיר לעינינו בשורה של נחמה, של שמחה, של פיוס.

“תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם”, הרבנית ימימה מזרחי אומרת. “ואני, בסך הכל, מבקשת להביא שלום ובפרט בימי אלול, ימי הפיוס. אני מאמינה שהספר יהווה גשר מדהים בין אנשים. אני מתפללת שאנשים יקראו בו ופשוט ירצו לרוץ ולחבק איש את רעהו.
אז שאזכה לברך את עמי, ישראל, בשלום. לאחות שברי לוחות. בין אח לאחות, בין אהוב לאהובתו, בין אשה לבין עצמה. ואם תלמידי חכמים הם מי שמרבים שלום בעולם, אז הלוואי-הלוואי, שאזכה להיות תלמידה חכמה”.

כאן מזמינים את הספר בצורה מאובטחת ופשוטה.

בשבוע הבא  – על יומן “שנה וברכותיה