עגלת קניות

הַמּוֹצִיאָה לָאוֹר

הבלוג של יקרת

יקרת פרידמן, נשואה לעדי, אמא לתשעה. גרה בתקוע. עורכת שיעוריה וספריה של הרבנית ימימה מזרחי והיזמת שמאחורי “פרשה ואישה”.

מאמרים אחרונים:

הסרטון שחרך את הרשת ושימח את כולנו ביום קשה כל כך

ב”ה כבר בבוקר, עם היוודע החדשות(“הותר לפרסום” נוראי, מוגבר)הצוות ואני ידענו שלא נעלה היום את הסרטון

תעזרו לנו לבחור כריכה מקסימה ליומן שנה וברכותיה תשפ”ד

אחחח אני כל כך שמחה להציג כאן את כל היופי הזה! חודשים ארוכים של מאמץ

“וְהִגַּדְתְּ” – הסיפור שמאחורי ההגדה החדשה לפסח

ב”ה אז איך זה היה, ליל סדר עם הגדה חדשה, נשית, יפהפייה? לומר את האמת,

אני חרדה גדולה מהמילה שעמום

ב”ה כמדי שנה, הרבנית ימימה מעניקה ראיונות לכבוד השנה החדשה המתקרבת. השבת התפרסם ראיון מרכזי

הסרטון שחרך את הרשת ושימח את כולנו ביום קשה כל כך

ב”ה כבר בבוקר, עם היוודע החדשות(“הותר לפרסום” נוראי, מוגבר)הצוות ואני ידענו שלא נעלה היום את הסרטון

תעזרו לנו לבחור כריכה מקסימה ליומן שנה וברכותיה תשפ”ד

אחחח אני כל כך שמחה להציג כאן את כל היופי הזה! חודשים ארוכים של מאמץ

“וְהִגַּדְתְּ” – הסיפור שמאחורי ההגדה החדשה לפסח

ב”ה אז איך זה היה, ליל סדר עם הגדה חדשה, נשית, יפהפייה? לומר את האמת,

אני חרדה גדולה מהמילה שעמום

ב”ה כמדי שנה, הרבנית ימימה מעניקה ראיונות לכבוד השנה החדשה המתקרבת. השבת התפרסם ראיון מרכזי

הַשִּׁעוּר הַשְּׁבוּעִי

כל החידושים, העצות והסיפורים.

מה קורה בשיעור החדש?

לחצי על התמונה

עמוד הפייסבוק של הרבנית:

חרבות ברזל. חלק א’

חרבות ברזל

נובמבר 5, 2023
42 תגובות

מאחורי הקלעים של פרשה ואשה

קשה לקלוט את זה, אבל אנחנו בפתחו השבוע החמישי ל”חרבות ברזל”.
מרגיש שעברו שנים, שנות אור אפילו, מתקופת החגים.

כמו כולם, גם אנחנו כאן ב”פרשה ואישה” עברנו טלטלה עצומה
וחשבתי לשתף אותך בקצת מהמאחורי הקלעים שלנו בשבועות האחרונים.

1. לא כך דִּמיַינו אי פעם את שמחת תורה

כבר במהלך השבת ההיא, בעיצומו של חג שמחת תורה,
שמענו. כל אחת ממקומה.
אני גרה בתקוע (ישוב בגוש עציון).
בבית הכנסת שלי יש לא מעט “ביטחוניסטים”
שהיו מעודכנים משעות הבוקר המוקדמות
על האירוע הקשה, הרצחני, חסר התקדים שפוקד את ישראל.

מודאגים רקדנו עם ספרי התורה,
בלב הולך וכבד סיימנו את פרשת “וזאת הברכה”
כשהגענו לפרשת “בראשית” כבר היינו מבועתים.

הדבר היחיד שהגן עלינו מפני צרורות של בשורות רעות
ודחה אותן, ולו רק בכמה שעות,
היה שמירת השבת.

עד למוצאי שבת.
כשפתחנו את כלי התקשורת בערב,
התחלנו לעכל את היקף הזוועות.

הבנו שאנחנו לא רק “בפתחה” של תקופה אחרת;
אנחנו כבר בתוכה.
נזרקנו פנימה ללא הכנה מוקדמת, בהפתעה גמורה.
מצב שלא יכולנו לדמיין לפני כן, ועכשיו הוא נהיה למציאות:
חטופים! מאות!
הרוגים – מאות!
פתאום טבח, ואכזריות שאין לתאר
אנשים בבתיהם, או במסיבה גדולה – מה קורה כאן?
אני חוזרת להרגשה הראשונית. להלם. אמאל’ה, אנחנו בתוך הזיה?

ומה עושים עכשיו?

אני מפשפשת אחורה בהתכתבויות שלי עם הרבנית ימימה.
אני כבר מכירה אותה היטב וכבר יודעת שהיא נכנסת עכשיו למוד חירום,
כלומר: לומדת את המצב בקדחתנות.
כל החיישנים בקליטה מלאה.
ואני כבר יודעת, מניסיון,
שאנחנו במציאות הזאת, נעשה את מה שאנחנו הכי טובות בו!
כלומר: לימוד. תפילה. בנייה ותחזוקת חוסן.

הרבנית מיד פותחת את הספרים.
הראשון שעולה בדעתה הוא הרבי מפיאסצנה, בעל ה”אש קודש”.
דווקא הוא, שנרצח בשואה, שדיבר וכתב לחסידיו הדוויים בגטו.

והיא שלחה לי שאלה כואבת
שהוא שואל את הקב”ה בכאב בימי השואה האיומה:
היתכן שכל התפילות שלנו, החל מאלול ועד שמחת תורה כולל – לא התקבלו לרצון? (מדהים – זה אותו התיזמון בדיוק!)
הרי היינו אחרי חג של שבעה ימים. אחרי כיפור.
אחרי ראש השנה ועשרת ימי תשובה ואחרי אלול,
למה זה קורה לאנשים טובים, למה זה קורה לנו?

זה היה השיעור הראשון שקיבלנו באמונה:
אדם מאמין בשעת צרה נושא עיניים לשמים
ומחפש את מי שמסובב את הכל.
שואל אותו בכאב גדול את כל השאלות.

וזו בהחלט תהיה אחת השאלות הגדולות שהרבנית תיתן לה ביטוי
במילים האלה:
איפה היה אלוקים בשואת ה-7/10?

אבל כעבור דקות ספורות הרבנית כתבה לי: עזבי. אולי בלי שאלות. אולי רק תפילה.

וכך העלינו ברשתות את התפילה הקצרה, העתיקה כל כך, הרלבנטית כל כך:

2. פותחות חדר מלחמה

עוד באותו הלילה של מוצאי החג-שבת הרבנית עלתה לשידור.
היא דיברה על כך שלפני הכל, זו מלחמה בנשים.
הבית נפלש; זה הסיוט של כל אישה באשר היא.
היא הזכירה את המלחמה בעמלק,
שהנביא אומר לו: “כַּאֲשֶׁר שִׁכְּלָה נָשִׁים חַרְבֶּךָ
כן תִּשְׁכַּל מִנָּשִׁים אִמֶּךָ”.
הצער הנשי החובק-כל, לא עלינו,
הוא ההצדקה למלחמת חורמה באויב.

ואנחנו, מתמללות כל מילה.
בשתיים בלילה שלחנו מסר ראשון לכל נשות קהילת פרשה ואישה.
כן, יכלנו לחכות למחרת, אבל הרגשנו שזה קריטי.
והאמת, מי יכלה לישון בכלל. אנחנו בטח שלא הצלחנו להירדם.

אפשר לומר שמיד במוצאי שמחת תורה פתחנו חמ”ל (חדר מלחמה).

הבנו שעם ישראל חפור ברשתות החברתיות
וזו הדרך שלנו לתקשר עם עשרות אלפי נשים בישראל ובעולם,
נשים שמבקשות לשמוע מה אומרת הרבנית ימימה
שיודעות שהיא תסמן לנו איזשהו שביל בתוך הכאוס.

כך התחלנו להעלות פוסטים בפייסבוק ובאינסטגרם שלנו,
ולשלוח תכנים גם בקבוצות הוואטסאפ של פרשה ואשה.
למשל:

(מכאן מצטרפים לקבוצות הוואטסאפ השקטות שלנו, מוזמנת >> לחצי)

המשרד שלנו בירושלים נשאר ריק ונעול.
נשות הצוות של פרשה ואשה עבדו מבתיהן.
הילדים עלינו וסביבנו ואנחנו – עושות משמרות.
אין לנו זמן להיות בהלם. זקוקים לנו!

מאות שאלות זורמות אלינו, ובכל הפלטפורמות:
ברשתות, בוואטסאפ, בטלפון, במייל…
ונשות הצוות – קוראות הכל. משתדלות לעטוף.
שולחות איחולים לבשורות טובות.
מעבירות שאלות לרבנית ומחזיר תשובות במידת האפשר.

חלק גדול מהפניות העברנו לאיילה.
תזכרו את השם הזה. איילה אדרי,
המפיקה של הרבנית ימימה.
במסירות נפש אינסופית, תוך שהיא מוצפת פניות חירום,
איילה כל כך השתדלה לחזור לכולן.

אמאל’ה, איזה פניות! לא פשוט בכלל.

גם הרבנית ימימה עבדה מביתה. ההרצאות והמסעות נבלמו.
מוקפת בילדיה ובנכדיה, שפתאום כולם בחופש מהלימודים
ואיך לא, מוקפת ספרים.
שואבת חיים ומשקה סביב.
לומדת. לומדת. לומדת.
זה מה שאנחנו, היא אומרת לי. קהילת לומדות.
כשאנשים יפנו לקמעות (וזה אנושי ומובן),
אנחנו נתעקש להחכים. ללמוד את השיעור שלנו, תרתי משמע.
הלימוד הזה הוא אחזקה, לא פחות.
כשהאירועים מסביב מְשַׁתְּקים, הלימוד נותן לנו יכולת
לשמר תחושת שליטה כלשהי במרחב.

היא עברה מזום לזום לזום,
מנערות בתיכון לנשות לוחמים לאחיותינו בתפוצות ל…
אולפן שידורים היא פתחה אצלה בסלון, מול קיר הספרייה הגדול.

היא תיתן תפילות קצרות. תהילים פרק כ’ למשל, להצלחת החיילים.

היא תאמר: כל תפילה שווה. גם פסוק אחד שאת אומרת בכוונה. יודעת מה, היא תגיד בשבוע השלישי למלחמה. אפילו בלי כוונה! למילים ולאותיות יש ערך כשלעצמן.

היא תתמקד בעשייה, ותאמר: אין מעשים קטנים!

בתוך התוהו, היא תבקש לייצר ודאות.

כך ענתה לי כששאלתי לשלומה, בשבוע הראשון של הלחימה:

3. לימוד. תפילה. חוסן

ואנחנו בעקבות הרבנית. לומדות תוך כדי תנועה. הכל זז, וגם אנחנו!
כל כך הרבה תכנים רצים ברשתות – מה אנחנו בוררות מתוכם עבור הקהל שלנו?
מה המסגור שאנחנו רוצות לתת לאירועים?
מה המסר שלנו?

אנחנו מתמקדות בשלושה קווים מרכזיים:

תורה, כמובן.

תפילה, כמובן.

וכמה שיותר להזכיר לנשים ולנערות את החוכמה שכבר קיימת אצלן. חוכמת החיים, הלב, ההישרדות. כמה שיותר להזכיר להן ולכולנו: אנחנו נשות חיל. בדיוק כשם שאנחנו עכשיו, בנסיבות המטלטלות האלה.

בלי האשמה עצמית! כך, למשל, כשהחל זרם של בנות שגזרו בגדים לא צנועים – לא שיתפנו עם זה פעולה. צניעות זה דבר נפלא, אבל אין זו דרכה של הרבנית.

גם לא אובות וידעונים למיניהם. אנחנו עם התורה, תודה.

מתוך השטף של סרטונים ותמונות ודיווחים, בחרנו בפינצטה עדינה.

נזהרנו מלגלוש לקצוות. לא להגיע לזוועות אבל גם לא לקיטש, שכל כך מאפיינים מלחמות.

העלינו מינונים זהירים של חיזוק ואהבה.

התרגשנו מחתונות החצר המאולתרות ומהחתונות שנערכו בבסיסי צה”ל (או בלשון הרבנית ימימה: “חתונה בסיסית” 😊)

התאהבנו בעם ישראל שמתגייס עם כל הלב, הנשמה והכיס לפנק את החיילים ואת תושבי העוטף המפונים.

נתנו את הבמה לאבות שכולים שבעוז ובאמונה חיזקו את כולנו, כשהם מספרים בגאווה על בניהם החיילים שנפלו בקרבות בעוטף עזה. אלה הבנים שלנו, אלה הבנים.

ופתאום, צחקנו. כשהתפרסם סיפורה של רחל מאופקים, שעשתה “הכנסת אורחים” למחבלים הרצחניים שפלשו לביתה, האכילה אותם מעמול והשקתה אותם קפה – סוף סוף צחקנו. מותר לצחוק בכלל? אבל הרבנית לא יכלה להתאפק; ” מַיִם שָׁאַל, חָלָב נָתָנָה, תְּבוֹרַךְ מִנָּשִׁים רחל!” היא שוררה בעקבות שירת דבורה הנביאה, ובעקבות יעל אשת חבר הקיני. לנשות אופקים יש אופק, היא לימדה. הן יודעות להתאפק, כי הן צופות למרחק. זו הגבורה החדשה שהתגלתה לעינינו, גבורה מלאת ענווה.

אז זה סוג הדברים ששיתפנו אצלנו ברשתות, באהבה גדולה.

ובשלוש מילים:
תפילה. לימוד. חוסן.

4. עזה כמוות אהבה

יש לנו בפרשה ואשה מסורת קבועה: מיד אחרי החגים, כשמתחילים לקרוא בתורה מההתחלה, אנחנו אוהבות לצאת במבצע הצטרפות לקהילת הלומדות. אבל בנסיבות הללו כמובן שכל התכנונים התבטלו. החגיגה השנתית של פתיחת חמישה חומשי התורה, “מתחילות מבראשית”, נדחתה. עכשיו מלחמה, עכשיו צער.

רציתי לתת ביטוי ויזואלי לזמן הזה. הרי דקה לפני סוכות סיימנו עונת מכירה נפלאה של יומן “שנה וברכותיה” לשנת תשפ”ד. היומן כיכב בכל העיצובים שלנו. אבל זהו, הנסיבות השתנו. התהפכו, יותר נכון. צריך לכבד את גודל השעה. לעצב משהו חדש.

ביקשתי מהרבנית לתת כותרת לתקופה הזאת.

“עזה כמוות אהבה”, היא כתבה לי חזרה, סלוגן מצמרר שמרפרר ל”שיר השירים”. הפרעות, המלחמה, כל הרע שיצא מעזה – זה ההקשר האקטואלי. והאהבה, היא ההקשר הנצחי שלנו בלימוד של פרשה ואשה.

זה ככה. הרבנית ימימה תמשוך אותנו לעבר האהבה. היא תחשוב אהבה, תחזור לאהבה, תלמד אהבה. הסלוגן אכן תואם בול.

לעיצוב החדש בחרתי תמונה יפה של הרבנית. אופטימית. באופן אישי כשאני רואה אותה עם העיניים הבורקות והחיוך הגדול, משהו בי נרגע. ביקשתי תמונת נוף גדולה שמשלבת אורבני עם שדות וכפרים, כמו הנוף של ישובי העוטף לגווניהם. בשמי התכלת יש עננים שהם ספק ענני אבק, רמז למלחמה.

העיצוב עבר במרוץ שליחים בין פאני, קרן ומיכל, מעצבות מוכשרות שפרפרו, כמונו, בין החיים האישיים, העבודה והלם השעה. כך נולד העיצוב הזה, שבוודאי כבר ראית, שריגש אותנו מאוד:

זה נורא שאני מתקשקשת ככה עם עיצובים? שאלתי את הרבנית. בכל זאת, מלחמה.

לא, ענתה. זה אסקפיזם ורפלקס הישרדות.

שיהיה.

5. וְהָאָרֶץ שלי הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ

השיעור לפרשת “בראשית” יצא לנשות קהילת הלומדות ביום חמישי.
אם יש ודאות אחת בחיים שלי, הרי זה שאני אעשה כל מה שביכולתי על מנת שהלימוד הקבוע שלנו ימשיך. אין מצב לקחת הפסקה, קל וחומר בימים כאלה. לשיעור הזה חיכינו כולנו, כל אלפי הנשים ומשפחותיהן בקהילת הלומדות. סוף סוף דפים, דיו, ופרשת השבוע. איזשהו נצח וממשות להיאחז בהם, אחרי שבוע מוטרף שבו בוססנו בחדשות ובדיגיטל.

וסוף סוף היא הגיעה, השבת, ומשהו בנו התנקה.

ְהָאָרֶץ שלי הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ, הרבנית לימדה. ואיזה חושך. ואילו תהומות. ואיזה גירוש מגן עדן. ואיזה בלבול ופיזור נפש, ומה עושים עם זה עכשיו? מה עשתה חווה, האישה הראשונה בעולם, כשכל זה קרה לה?

ואיך אוספים את הנפש חזרה?

ובבקשה – אל תצפו בסרטוני אימה, אל! Don’t! הרבנית חזרה ואמרה. זה מצלק, זה מחליש את כוח התפילה, ואנחנו זקוקות לך עכשיו כל כך.

והשיעור לא רק מדבר על החורבן והגירוש מעדן, אלא לוקח אותנו למסע בהפטרה של פרשת בראשית, עם נבואה שחיכתה עד הלום ויש בה כל כך הרבה רמזים מפתיעים לאקטואליה, נבואה שחיכתה לשנת 2023 כדי ללטף אותנו כל כך: היה בה מדבר, ואת חצרים ואת נתיבות (!) ואפילו עסקת שבויים יש בה! ומצרים! ודיבורים מלטפים כל כך: “כִּי תַעֲבֹר בַּמַּיִם אִתְּךָ אָנִי וּבַנְּהָרוֹת לֹא יִשְׁטְפוּךָ. כִּי תֵלֵךְ בְּמוֹ אֵשׁ לֹא תִכָּוֶה וְלֶהָבָה לֹא תִבְעַר בָּךְ“, פסוקים שמושיטים יד מלטפת הישר ללבבות השבורים שלנו. כי מישהי שאלה את הרבנית “תגידי, אולי יש בתורה איזשהו מסר אופטימי על המצב הזה? והרבנית פשוט לא יכלה שלא להיענות לה.

כשלחצנו על כפתור “שלח”, והשיעור יצא לקהילת הלומדות, ידענו שעשינו את שלנו בנאמנות.

יש לאותיות האלה כוח אדיר.

ולנשים יש כוח אדיר.

ואיך זכינו להימצא ולפעול בעולמות האלה, תורה ואישה. שתי המָטֶרְיות החזקות ביותר בבריאה, כך הרבנית תמיד אומרת.

התגובות שקיבלנו על השיעור הזה ועל כל פעילות התוכן שלנו באותם ימים היו עוצמתיות יותר מהרגיל.

ובאופן אישי, התורה הזאת החזיקה אותי שפויה כל אותו שבוע, וגם לאחריו, כשבקושי הצלחתי להירדם.
כשגללתי בלי הרף, בעצבנות ובתקווה למצוא חדשות טובות.

כשדאגתי לבני החייל שנשלח לאבטח יישובים מול כפרים עוינים.

וכשחרדתי לבן נוסף שלי, שעושה שירות לאומי באזור סכנה.

התורה הזו החזיקה אותנו כשבתי הטובה קברה חברים שנרצחו במסיבה ברעים.

וכשהקשבתי לחברה קרובה שהמלחמה הזו רק העצימה את הבדידות שלה, וכל מה שיכולתי להציע לה זה חיבוק גדול, אבל מלא תורה ותקווה.

היא הצילה אותי כל כך.

לולא תורתך שעשועיי, אז אבדתי.

בפרק הבא, אם יעמוד לי כוחי:
לוחמות סייבר, אחרי המבול ושו”ת חרבות הברזל

נשמח לתגובות, כאן למטה