ימים ארוכים נדנדתי לעצמי. “יקרת, תתחילי לעבוד על היומן החדש”, אמרתי. “אל תדחי. ובכלל, אחרי שערכת את שני היומנים הקודמים, הפעם זה יתגלגל לך יותר ביתר קלות. יאללה, שבי”.

ולא יכולתי. נכון שאני מנוסה, ועדין, כשהתיישבתי מול ארכיון השיעורים של הרבנית, החומרים הרבים והיפים פשוט לא ענו לי. לא היתה בינינו תקשורת. וכשהתורה לא מדברת אליך, לא תוכלי לעבוד איתה, לא לכתוב ולא לערוך. יאוש, בקיצור.

ואז הגיע הלילה ההוא. שיחה צפופה, אחת מני רבות, עם בתי הגדולה. נערה בת 17, שמפלסת את דרכה בעולם במאמץ. ילדה עוצמתית עם נפש סוערת ואנחנו מלווים אותה, לעיתים גאים עד אין קץ ולעיתים מוצאים את עצמנו על סף התקף לב. כמה היינו רוצים לרוץ במקומה על המסלול, להקל מעליה את משא ההתבגרות המואצת הזו ומבינים שהיא, עם כל ליבה הטוב, את הסיפור שלה כבר תכתוב לבד. בלי עזרת ההורים. וזה תהליך ארוך, ועד שהטוב והאור מתגלים…

והילדה הטובה הזו, שלא קל לה, מגיל 12 בערך מתייצבת לצידי באמונה בשיעור של הרבנית ימימה בימי שלישי בשכונת שערי חסד הירושלמית. משתדלת להתרכז, לספוח לתוכה שמחה, ולא מוותרת על ברכה וחיבוק גדול מהרבנית ועל האהבה הרבה שמרעיפות עליה נשות השיעור המקסימות.

וכך מצאתי אותי מיטלטלת בין לנדנד לעצמי לבין עיניה של בתי שהולכות איתי בכל אשר אלך ופתאום הבנתי שאין פיצול. שאת היומן הזה אני עורכת בעבורה. דרך הדפים שלו אני מבקשת להפקיד בידיה ארגז כלים לחיים בעולם מורכב ועתיר יופי וכאב, וזה אותו ארגז הכלים ממש שזכיתי אני לקבל מהרבנית ימימה לאורך השנים, וזה אותו ארגז הכלים שמשמש את הרבנית עצמה. הפרש הגילאים לא משחק בכלל תפקיד, כך הרגשתי. בכלל לא משנה אם את אשה צעירה בתחילת דרכה או אם את כבר סבתא לנכדים. חוכמת החיים הזו, כמו שהיא מנוסחת במילים המדויקות של הרבנית ימימה ונישאת על פסוקי התורה והמקורות, היא אוניברסלית. על-גילאית. וכשם שהיא אוניברסלית, כך היא גם אישית מאד ובעלת כושר מופלא להתאים את עצמה לנשים בסיטואציות מגוונות. ואני, כעורכת שנוגעת בדבר, ברגע הנתון הזה, נמצאת כאן כדי למסור את תיבת האוצר לילדה יקרה לי מאד.

ועם הגילוי הזה התיישבתי שוב מול החומרים.

הפעם הם דיברו אלי חזרה. ובכזו ידידוּת.

הייתי רוצה לפרוש כאן את כל המפרט של היומן. להתפאר בכמות קטעי התוכן החדשים שיש בו (כ-90 פיסות תוכן יפהפיות, חדשות, שלא ראו אור ביומנים הקודמים). לספר על כך שאין בו דף שדומה למשנהו, כי אצל הרבנית ימימה, כל יום הוא בגדר התנוצצות חדשה וכל שנה היא הרפתקה. אני אוהבת לספר על תאריכי פטירת הצדיקים שמוזכרים ביומן, גדולי תורה ורוח ויותר מזה, על ימי פטירת צדיקות, נשים גדולות, ולמה ייגרע חלקן מהיומן הנשי שלנו.

אבל את כל זה ועוד תמצאו בדפי היומן וגם כאן. באשר לי, הלב מונח הפעם בחיבור הזה של אמא ובת.

אז ככה היומן נולד. מתוך המבחר העצום שעמד לפניי, הרעיונות והמילים שבו כמו בחרו את עצמם, מתוך שהם מבינים את חשיבות העניין…

בעמוד 26 בתי תקרא על איך שהשנה החדשה יכולה להרגיש זרה ומוזרה. לא אל השנה הזו התפללת, אולי. היא לא מסודרת ולא ברורה ובעצם היא בול, בול עליך ובשבילך (כן, זה רעיון לדרך מפרשת נוח והמבול). ויש מנהיג לבירה ובקרוב יתגלה כאן סוד נסתר, אור גנוז.

בעמוד 65 היא תקרא על כך שדברים שנלקחו ממנה, אפילו נעורים אבודים, אפילו אהבה גדולה, אולי לא ניתנים להישבון כשם שהיו, אבל דבר אחד הקב”ה תמיד משיב וזה השמחה הבראשיתית שהיתה לה. וזה פיצוי נפלא, כך מבטיחה פרשת משפטים.

בעמוד 101, על ימי הזיכרון והעצמאות, היא תגלה שהיא כל כך מחוברת לעם ישראל על גווניו השונים. לא סתם מחוברת; גם תלויה. כולנו תלויים איש ברעהו, אנחנו עצם מעצמיו והוא בשר מבשרנו וזו לא בושה. ומותר לאהוב, ומותר, ומותר לאהוב.

בעמוד 31 אני מתחננת בפניה שתנסה להסיר את הלוט, את המסך שמסתיר מאחוריו אמת אוהבת. שתדע שאין מציאות קשה שלא טומנת בחובה סימנים מוצפנים של גאולה. שהעין שלה תביט בעולם בצורה מעיינת, לא בצורה עויינת.

בעמוד 51 היומן מספר על כך שהמסע הנשי נעשה תמיד בהליכה על חומה דקה; “בנות צעדה עלי שור”. ובדרך עובדים קשה. ובדרך מאבדים דברים יקרים ובלי זה, אין נחת אמיתית. והעמל שלך, והדמעות שלך, מותירים בעולם חותם לדורות. בואי, בת שלי. הטי שכם לחיים.

ובמבוא, הרבנית ימימה מגלה לילדה שלי שאין אשה שלא יכולה לצבוע את יומה ביופי. ממש כשם שהנשים העבריות במצרים ידעו לאחוז במראה ובאדמת החמרה ולאפר את פניהן ואת חייהן ולהילחם על ערכי הנצח שלהן. בְּמַקום של כיעור ושיעבוד, הן בראו יופי. ואת המשך ישיר שלהן. את יכולה. את לא לבד.

ובחנוכה תפעילי את כוח החלימה. ובספירת העומר תראי איך מתעוררים בך עוצמות של תפארת והודיה וגבורה. ובשבט – כוח הברכה. ומעניין לראות, בת, איך כל המילים הטובות האלה הן נשיוֹת.

וזה ממשיך וממשיך. דליים של חוכמה מבורכת לכל שבוע, סימנים בדרך, לכל חג ומועד וסתם לכל יום של חול. איזה שפע. ונעמה, מעצבת הבית שלנו, עברה על כל עמוד וכל טקסט באהבה ושזרה בהם את האיורים והקישוטים המרגשים שלה, והוספנו קריצות ומילים מרחפות לדרך, כמו טפיחות ודגדוגים של אהבה ואמון. לקחנו את כל היתרונות שקיימים ביומן נייר והוספנו להם תנופה ועומק, כמו שאנחנו אוהבות לעשות. ואני, שבעצמי עוד לא מבינה מתי בדיוק גדלתי ככה, ואיך פתאום יש לי כזאת ילדה גדולה, גם אני מרגישה שהשנה יש ביומן אור מיוחד.

והכל – אמת-התורה. אצל הרבנית ימימה הדברים מעוגנים בפרשת השבוע, במפרשים, בתפילות של דורי-דורות של נשים עלינו, צאצאיותיהן. אני מוסרת לבתי ולכל אשה ונערה את היומן הזה בביטחון מלא שהוא טוב ויפה, שהוא אמת ויציב ונכון וקיים וישר ונאמן וחביב ומתוקן ומקובל.

“מושלם. תדפיסי!” הרבנית ימימה אמרה אחרי שהגשתי לה בהתרגשות את קלסר כתב היד.

הילדים. הם היו הלב של העשייה הפעם. כשנעמה עיצבה את היומן, ברקע צחקו ובכו התאומים שלה המתוקים, מעיין ברכה ויוסף חיים בני השנה. תאומים שנולדו אחרי עשר שנים של תפילות. “נעמה, היומן כל כך שמח”, אמרתי (וציוויתי עליה להעיף ממנו איורים ילדותיים שהיא שתלה בו בהשראת מציאות חייה. בכל זאת, נשיות בוגרת. בשביל זה התכנסנו).

ובלילות הארוכים בהם דאגתי לבת שלי ונעמה ואני עשינו שתינו הגהות על התכנים והעיצוב, מצאתי תחביב חדש: הכנת דגלוני מקרמה. כך העיניים נשארו פקוחות והיומן הלך וקרם עור וגידים ויופי. סתם, לא יודעת למה אני משתפת גם בזה. אולי כי היה כיף להכין דגלונים ממקרמה.

נסיכת הלוגו שלנו מצאה את מקומה על גבי הכריכה, כמיטב המסורת, והשנה היא אוחזת במכחול וצובעת בתנופה מרהיבה שנה חדשה, שנה וברכותיה. תשע”ט – תהא שנה עם טוב, הרבה טוב, בעזרת השם. והטוב כולל הכל. ובינתים, עד שהטוב הצפון הזה יתגלה, יש לך בידיים מכחול. זה בידייך, לצבוע, לאפר, לייפות, להביט מעבר.

והעיקר: “לְבַל יִהְיֶה עָלַי יוֹמִי הֶרְגֵּל”, כך מבקשת המשוררת לאה גולדברג, ואנחנו מאמצות.

* כמובן שקיבלתי אישור מטליה רות לפרסם את הפוסט הזה!

להזמנה, לדוגמאות ומפרט מלא של יומן “שנה וברכותיה”  – לחצי כאן.