אז אני יושבת לי ככה, קצת מכונסת,
מרגישה את הכבדות שמתגנבת,
יודעת שיהיה בסדר, אני תיכף אקום,
אתחיל להכין משהו ומשם זה יזרום.
(בדרך כלל אני מתחילה מלטגן בצל.
אחרי זה הדברים פשוט מסתדרים)
ואז פתחתי את הוואטסאפ.
חברה שלחה לי הודעה:
"יקרה, תראי, תראי מה כתבה מיה טבת דיין!"
קצת רקע –
מיה טבת דיין היא משוררת תל אביבית, מרצה לבודהיזם ופמיניסטית.
(מחילה אם אני מקצרת, מכווצת, לא מדייקת.
כי איך אפשר באמת לאפיין בן אדם?
קל וחומר מישהי יוצרת שהיא גם וגם וגם)
נקודת המפגש שלי איתה התחילה לפני שנתיים,
כשהיא והרבנית ימימה נפגשו על במה אחת בשיח נשי משותף.
האולם היה מלא מפה לפה –
נשים שמכירות ואוהבות את מיה,
ונשים שמכירות ואוהבות את הרבנית ימימה.
והשיחה? היתה פשוט מרתקת!
בחלוף שנתיים מאז, אני יודעת שאף אחת
לא שינתה את אורחות חייה בעקבות השיחה ההיא.
אבל ההקשבה! וההומור! והעין הטובה! והכבוד!
רק ככה ננצח, אני חושבת.
בקיצור, נחזור ליום שישי האחרון.
"שש דקות בשישי" היא קוראת לזה.
היא כותבת שם תובנות על החיים "שלנו",
על היומיום שהוא מאוד נשי ומאוד לוקאלי,
ודווקא בגלל זה – הוא גם מאוד אוניברסלי.
מאז ה-7.10, היא מנסחת מחשבות חדשות על העולם שלנו שהתערער.
על הבית, על תחושת הבית,
על מה שמחזיק אותנו בזמנים מערערים שכאלה.
ופתאום, בשישי האחרון, היא כתבה על –
על "יוֹמַנֶחָמָה"!
כן, יומן "שנה וברכותיה" המוכר והאהוב,
שאני זוכה לערוך לרבנית ימימה כבר תשע שנים ברציפות.
בעין מתבוננת וחדה,
בחרה לכתוב דווקא על היומן שלנו?
קראתי שוב ושוב את המילים, לא מאמינה.
"אני גם לא זוכרת להסתכל ביומן כשאני כותבת בו משהו"…
(כן, זו תופעה מוכרת בעולמנו הדיגיטלי.
אנחנו יודעות ש"שנה וברכותיה – יומנחמה" משמש כעוגן עבור אלפי נשים.
חלקן אכן לא כותבות בו,
אבל עצם העצירה השבועית ללימוד קצר שמחובר לזמן – ממלאת אותן.)
אז היא לא כותבת ביומן, אבל הוא מונח אצלה ליד המיטה!
וכשהיא מתארת אותו לקוראותיה, אני מתרגשת:
"לאורך שבועות השנה הרבנית ימימה שיבצה כל מיני מחשבות שלה על פרשת השבוע,
וציטוטים של כל מיני נשים ואנשים חכמים שעזבו את העולם,
ושלל הבנות שהתאריכים השונים מעלים בה.
אני כל כך אוהבת אותה באופן אישי
שאני ממש מצליחה לשמוע את הקול שלה קורא לי את המילים…"
(שזו אחת המחמאות הטובות ביותר שאפשר לתת לעורכת:
שימרת בהצלחה את הניגון האותנטי של המחבר. ישתבח!)
"וככה פעם בשבוע אני פותחת את היומן של ימימה,
שומעת אותה בעיני רוחי,
לומדת משהו ואז סוגרת אותו עד שבוע הבא."
)אגב, כאן חייכתי.
ככה בפשטות, בלי תארי רבנות מקדימים.
אני כבר מזמן לא.
אני לא זוכרת את הנקודה המדויקת שבה הפסקתי לקרוא לה בשמה הפרטי,
כשהבנתי עד לעומק העצמות שאני נמצאת במחיצת גדלות.
ועדיין, משמח את ליבי שיש בעולם דמות רבנית דגולה, מלאה כרימון,
שאישה יכולה להרגיש הכי נוח בעולם לפנות אליה כמו שפונים לחברה טובה.
זה נדיר.
אבל מה גרם למיה לכתוב פתאום על יומננו,
על אף שאנחנו כבר בכסלו?
אז כשהיא פתחה אותו בשבוע שעבר
הכותרת היתה "איך מוצאים מקום כשרחוקים מהבית?"
וזה דיבר אליה בדיוק למקום שהיא עסוקה בו כבר תקופה ארוכה.
אולי כל החיים.
הוא נמלט מאחיו עשיו, הוא בדרך לחרן. מפוחד.
אפשר לומר שהוא שרף את כל הספינות:
לבית הוריו הוא לא יוכל לחזור
ולבית חדש הוא טרם הגיע.
והוא הומלס.
שם הוא חולם על סולם יעקב,
שם הוא מקבל את ברכת ה'
ולמקום הזה הוא קורא בית: בית אל.
(היא קוראת לזה "המחשבה השבועית של הרבנית ימימה". אהבתי).
והיא מחברת את כל זה לעולמות שלה. וזה כל כך יפה.
הרבה פעמים במהלך העריכה
אני חושבת על מישהי ספציפית
ועורכת עבורה.
אני יודעת שהרבנית ימימה עושה את זה
בכל שבוע כשהיא מכינה את השיעור שלה,
היא כותבת אותו "למען", עבור נמענת ספציפית מאוד.
את הטור הזה על יעקב מחוּסרהמקום ערכתי
שכבר למעלה משנה מתגעגעים לביתם שבקריית שמונה.
גם כשהבית כרגע נמצא בדמיון, ואנחנו בוראות אותו בעצם היותנו.
ופתאום, כשאני בדרך להכין שבת אבל דוחה את הרגע
באמצע הוטסאפ הדחוס שלי
מיה, שעוסקת במקום ובאי-מקום, בעצמה בוראת מקום.
ואני יושבת וקוראת ומתקשה לעצור את הדמעות.
לא בכל יום מישהי עוצרת וכותבים עלייך ועל פרי יצירתך.
יותר מזה – לא בכל יום אנחנו זוכות למבט הזה מבחוץ.
איך מישהי שקצת שונה ממני,
שמגיעה ממקומות אחרים, מעולמות אחרים,
מתחברת ליומן היפה הזה
שהוא בכלל בגדר "מוצר נשמה" אצלנו
(תחשבי על זה –
אנחנו משקיעות עמל אינסופי על ספר
שהוא לא ירוק-עד,
אלא מיועד לשנה אחת בלבד!
ויש. יש שכר לפעולתנו. )
אבל יותר מזה –
אני מתרגשת כשאישה שנמצאת במקום אחר בדרך,
מוצאת עומק ומשמעות בתוכן "דתי"
(כביכול. הרי פרשת השבוע שייכת לכולנו…)
כששתינו לומדות את אותו הטקסט העתיק,
את אותה תורת חיים נצחית,
ושואבות ממנה כל אחת את המים החיים שלה.
ודווקא עכשיו,
כשמספרים לנו בלי סוף על שסעים וקרעים,
כמה יפה לראות את הגשר הזה נבנה מעצמו –
את ההבנות המשותפות שלנו על בית,
על חיים, על קיום אנושי ולאומי.
פשוט זלגתי וחייכתי לסירוגין
ושלחתי לרבנית ימימה, שכל כך התרגשה.
החלטתי שהליטוף הזה שבדרך –
כי זה באמת לא מובן מאליו!
עצרתי הכל, הקדשתי את הזמן,
והתחלתי לכתוב את הניוזלטר הזה,
ודבר מדהים קרה: מרגע לרגע הרגשתי
שמעצם העשייה הזאת, אני מקבלת כוח.
ואז קרה עוד דבר מדהים!
הטלפון צלצל, מספר לא מוכר,
לא יודעת למה עניתי…
אבל הופתעתי לגמרי, כי על הקו היתה…
אבל את ההפתעה השנייה אני שומרת לפעם הבאה.
ברשותך, איך אומר יעקב אבינו בפרשתנו –
"רֶוַח תָּשִׂימוּ בֵּין עֵדֶר וּבֵין עֵדֶר"
לא הכל בבת אחת.
מינונים. זה הסוד.
לסיום,
עם אחד הציטוטים ששילבנו ביומן, ביארצייטים של הצדיקים:
ואני מוסיפה שזה מה שמיה טבת דיין עשתה בטור הזה.
בעצם הכתיבה המפרגנת, המפורטת.
זה מה שפירגון.
זה לתת מקום למישהו, להכיר במקומו בחייך!
תודה מיה.
מה שמילים מסוגלות לעשות, זה משהו.
נ.ב. אצלנו יש עותקים ממש אחרונים של "יוֹמַנֶחָמָה" בהנחה משמעותית
נ.ב. 2 הבנתי שבחנויות הספרים "יומנחמה" נמכר בהטבה ניכרת
23 Responses
וואו יקרת, איך הצלחת לקחת בוקר שישי רגיל ולהפוך אותו לכזה רגע קסום… והסיום עם המינונים – גאוני! 🌟
תודה חדוה יקרה! איזה מילים חמות 🩷
איזה כיף שיש נשים כמוך שמצליחות לראות את היופי בכל דבר. אפילו בדחיית הכנות השבת
מחכה בקוצר רוח לשמוע מי הייתה על הקו!
אשתדל לכתוב את ההמשך בקרוב…
ודחיית הכנות לשבת – אני משדלת להשתפר בזה 🙂
תודה על השיתוף
🩷🩷🩷
מעניין שדווקא ממנה התרגשת כל כך… יש עשרות נשים שכותבות על היומן בהערכה עצומה
היי ש. יקרה, תודה על התגובה הכנה! אז כן, אני מתרגשת כשנוצר חיבור פחות צפוי… שלוקח אותנו מעבר לכל ההגדרות והתיוגים. זה יפה בעיניי.
🩷
יקרת
את יודעת שאני קוראת נאמנה של היומן כבר שש שנים, אבל הפוסט הזה נתן לי זווית חדשה. איך שכתבת על בריאת מקום בתוך חוסר-מקום… זה בדיוק מה שאני צריכה עכשיו ❤️
זה באמת תופס ממשות כשמישהי נותנת לזה מקום בתוך החיים שלה עצמה.
ואיזה כיף שאת כבר שש שנים עם היומן!
מקסים! ❤️
יקרת אהובה, כל כך התחברתי לסיפור על גיסתך מקריית שמונה. אנחנו גרים בעוטף, ולפעמים השיעור של הרבנית ימימה הוא הוא המקום היחיד שבו אני מוצאת נחמה. תודה על הכל ! ❤️
נעמה, תודה, ריגשת אותי, שנזכה לעטוף אותך ואת כולנו בתורה היפה של הרבנית ימימה, בעוטף, ובקריית שמונה, ובכל מקום ואתר
יקרת העורכת היקרה והמסורה!!
את באמת משקיעה את כל הכח והנשמה בכל התכנים היפייפיים של פרשה ואשה ואנו לא מספיק משיבות במשוב חיובי ומוקיר🙏🙏🙏🤗🤗🤗💯💯💯👍👍👍
רק אני מוכרחה לומר לך שיש לכן קהל עצום!!!! של מעריכות ואוהדות אז קבלי את המבט המעריך מבפנים ממנו קהל המעריצות!!!!!
נכון זה מרגש לקבל מחווה משם…
אך האישור הכי אמיתי זה הסיפוק בעבודת הקודש שאתן עושות לאלפי הנשים הקוראות!!!! המעריצות הממתינות כל שבוע מחדש למוצא פיך וליהלומים שהרבנית מטמיעה בנו.
יישר כוחכן💥🤩😊
וווואווווווו
יקרת !! את אלופה!!! איזה מילים מדוייקות עוצמתיות וכל כך נכונות!!!
מרגישים צביטה בלב ובוקס בבטן , אמיתי, בקטע טוב 🙂
נהנתי מאד מאד
ברוכה תהיי את, הרבנית המדהימה שלנו ו…מיה 💙
אוקיי, אבל בואי נדבר רגע על זה שאת מתפעלת מזה שהיא קוראת ליומן 'לא ממש ספר' ו'לא זוכרת לכתוב בו'… זה אמור להיות מחמאה? 😅😅
(סתם, מעריכה את היושרה שלך לא לצנזר מילים גם אם הן פחות מוצלחות לתאר בהן את היצירה היפה הזו)
איזה יופי של כתיבה.
מעניין שדווקא עכשיו, כשכבר אזלו כמעט כל העותקים, את מספרת על זה… טיימינג מושלם לשיווק? 😜
יקרת, תודה על הצצה לעולם העריכה שלך! ישר כח !!
והקטע על הבצל בבוקר שישי… זה בול אני! רק שאצלי זה מתחיל עם שטיפת כלים…
נו באמת, היינו צריכות את מיה טבת דיין כדי לגלות את היופי של היומן? אנחנו יודעות את זה כבר שנים…
הקטע על ההבדל בין לקרוא לה 'ימימה' או 'הרבנית ימימה' כל כך מדויק! אני עברתי תהליך דומה
ומה שכתבץ על 'מוצר נשמה' שמיועד רק לשנה אחץת – זה בדיוק מה שהופך אותו ליקר ומשמעותי.
כמו החיים עצמם – הארעיות, היא שהופכת אותם למשמעותיים.
בקיצור.
ריגשת אותי עד דמעות
מחכה להמשך! 🪻
תודה על ההצצה לעולם העריכה שלך. כל פעם שאני פותחח את היומן אני חושבת על העבודה העצומה שמושקעת בו…. ועכשיו אני מבינה שזאת לא סתם עבודה – זאת ממש שליחות!