ביום חמישי התפרסם ראיון גדול עם הרבנית ימימה
בעיתון ידיעות אחרונות.
זה היה מפגש בין הרבנית ימימה לבין סמדר שיר, מבכירות העיתונאיות שם. “ביטלתי את כל המחויבויות הקודמות שלי בגלל הצנתור שאני חייבת לעבור”, סמדר אמרה, “חוץ מאשר את הראיון הזה. לפגישה הזאת חיכיתי זמן רב”.
הסיבה ה’רשמית’ לראיון: היומן החדש. ברוך ה’, הספר היפה הזה כבר עומד על רגליו ומקבל כנפיים.
השיחה בפועל: הרבה מעבר. הכי אישי – על הנכדים, האוצרות הקרובים ללב (לסמדר יש שרשרת זהב עם שמות כל הנכדים והאצבעות שלה לא מפסיקות לגעת בשרשרת). הן דיברו על האימהות שלהן. על הילדות, על בני הזוג והמשפחה.
הייתי שם ביחד איתן. כשהרבנית ימימה מדברת, האישי נהיה תורה. זה מרתק, זה אוניברסלי, זו פרספקטיבה עם עומק ואופק.
ופתאום, כל הגבולות וההגדרות מיטשטשות. סמדר שמגיעה מהעולמות שלה והרבנית מהעולמות שלה ושתיהן מחליפות חוויות באותם התחומים. הרבנית מצידה לא מתפלאת בכלל. “תמיד אמרתי שנשים הן לא מגזר, אנחנו מגדר. לכולנו יש אותן שאיפות, אהבות, רצון למימוש עצמי ותשוקה לשופינג”, היא אומרת. “הלימוד המשותף מוכיח לנו עד כמה אנחנו דומות זו לזו. ההבדל היחיד הוא בדרך שבה אנו מתלבשות”.
והרבנית נעלה נעליים ורודות! אין לתאר!
ההופעה החיצונית זכתה כמובן להתייחסות. “לפני כל הופעה אני מתגנדרת, מתאבזרת, מרהטת את עצמי”, היא אמרה. “ההופעה החיצונית חשובה מאוד” – למה? וכאן הרבנית נתנה הסבר מקסים:
“השמלה והצמיד הם הסאב־טקסט של השיעור. גם אם מסיבות כאלה ואחרות לא תקשיבי לאף מילה – אל תתנהגי כסמרטוטית. שמרי עלייך, שמרי נפשך, שמרי על גופך, אל תזניחי את נתונייך הטבעיים.”
אהבתי. אימצתי.
דווקא הספר-יומן הזה
סיפרנו לסמדר איך היומן התחיל. זוכרות את היומן הראשון, לפני עשר שנים? ואיך קיבלתן אותו באהבה כזאת, שלא היתה לנו ברירה אלא לחזור לשולחן העבודה (אחרי כמה שנים של הפסקה) ולהוציא אותו שוב. ושוב. ושוב.
“למה לוקח כל כך הרבה זמן עד שהיומן יוצא לאור?” סמדר שאלה. “מה הסיפור הגדול להוציא אותו בזריזות?”
“זו תורתנו. זה לא הגיגים”, הרבנית משיבה בפשטות. “היומן שלי הוא לא עוד ספר הדרכה. לדעתי, הציבור כבר חדל מלבקש ‘תני לי עצה זריזה’. אני לא רוצה לרדד את המטרייה
שבעיניי היא קדושה וענקית ולא רוצה לרדד את הנשים. אני רוצה לשמור עליהן כקהילה לומדת ומתאמצת”.
זה נכון. לזקק טקסט של קדושה למאמר קצר של עד 180 מילה שיכבד את התורה ואת קוראותיו – אכן, פרויקט.
ובין לבין – ברכות: לילדה בת מצווה, וכלה עם אמא שלה, ונערות ונשים שניגשות ו”הרבנית, אני רק חייבת לומר לך ש…”. וסמדר ממתינה בסבלנות ושואלת גם על זה. “מה את אומרת על כך שאת מברכת?” היא שואלת והרבנית ימימה מספרת לה את סיפור המקדחה והרב עובדיה יוסף (לא מכירה? אז את חייבת לקרוא על זה!)
והנה בת ואמא עם שקיות מזארה. “הרבנית ימימה? אני כלה. אפשר ברכה?” בטח אפשר. וגם נתנו לי אישור לצלם ולפרסם. מזל טוב, כלה! מזל טוב, אמא של הכלה!
אחרי שעתיים מרתקות אנחנו נפרדות, לא לפני ברכה והקדשה אישית לסמדר על היומן.
מימין: צביה חקלאי שחיברה בינינו. ומשם – סמדר שיר (האישה והשרשרת), הרבנית ימימה ושפחתכן.
כולנו נרגשות מעצם המפגש הזה ועדין לא משערות מה הוא יחולל.
לסמדר שיר זה היה מפגש ראשון עם הרבנית ימימה מזרחי ועם קהילת הלומדות שלנו כאן בפרשה ואשה. בעקבות הראיון היא כתבה (ואני התרגשתי): “אחרי כל כך הרבה שנים במקצוע, עם שלושה עד חמישה מרואיינים בשבוע, רק לעתים נדירות יוצא לי לעצור ולנשום ולהתפעל ולהתרגש. הרבנית ימימה מזרחי. מחר במוסף 24 שעות. אישה נדירה”.
“שלא תדעי צער!” – וואו. התגובות
דבר לא הכין אותי לתגובות שהגיעו ביום שהכתבה התפרסמה.
היא התפרסמה בעיתון המודפס קודם כל.
לאחר שעות ספורות, הראיון עלה גם בדף הפייסבוק של ידיעות אחרונות ובדיגיטל.
והתגובות…
הלם. עשרות אנשים מאחלים לרבנית ימימה נחמה! “שלא תדעי עוד צער”, כותבים לה.
על מה ולמה? כי בכותרת מסופר על מות בנה, יוסף חי בן השנה.
יוסף חי, התינוק התכלכל, שליבו לא עמד במעמסה. הרבנית מדברת עליו בשיעוריה. הוא כבר נהיה לתורה, לשליח של געגוע. כל מי שמכיר את הרבנית ימימה מכיר גם את הסיפור של יוסף חי.
הוא נפטר לפני 16 שנה בקירוב.
אבל קהל גדול שנמצא בידיעות אחרונות נחשף לו רק עכשיו. לסיפור הכי בסיסי: היה ילד, מתוק מאוד, והוא נפטר.
ועכשיו הם מנחמים את הרבנית. ועצובים בשבילה. וכותבים לה בתגובות סיפורים מחייהם.
וואו כמה שזה מרגש. אין גבול נחמה. אין על הלב של עם ישראל.
והבנתי, שהכתבה הזו פתחה שער. שער שרצינו שייפתח. גילינו אחיות שנמצאות קרוב מאוד ועדיין אין בינינו היכרות…
אבל קרו דברים מדהימים במהלך ה-3-4 ימים האחרונים!
כמות ההזמנות של היומן זינקה בסוף השבוע מעל ומעבר לציפיות.
עשרות מצטרפות חדשות פתאום הגיעו לקהילת הלומדות של פרשה ואשה!
במהלך היממה שאחר הפרסום, נוספו המון עוקבות חדשות בדף האינסטגרם שלנו.
זה די ברור שהראיון הזה, כמו גם האכסניה שבה הוא התפרסם, הראו לנו עד כמה גדול הקהל שמחכה לבשורה של תורה ויופי ונשיות (היי! אם את כאן בפעם הראשונה, וולקאם, אנחנו שמחות על בואך!)
אנחנו כאן עבור כל אחת, מכל רקע ומגזר.
עושות את שלנו, בכל שבוע מחדש. התורה אומרת את דברה. השיעור הכתוב יוצא לקוראות. שם הרבנית ימימה נותנת את הכל. את הלב, הנפש, הנשמה, הרוח, הגינדור והעיטור.
הראיון הוא ממתק. וגם בתוכו הרבנית משתדלת להביא את התורה לפרונט, כמה שאפשר.
ויוסף חי המתוק? זכותו תגן עלינו אמן.
הנה הראיון – מוזמנות לצלול פנימה בנחת!
לחצו על התמונה
לחצו על התמונה
ציטוטיישן
הגעת עד הלום – את עם סגולה!
קבלי מספר מובאות יפות מתוך הראיון. טיפונת מים החוכמה:
“בילדותי חלמתי להיות טינקרבל, הפיה שמברכת. גם ביקשתי שעל המצבה שלי יכתבו ‘רצתה להיות פיה’. אני מברכת באהבה ובשמחה כדי להעניק לאישה שעומדת מולי חצי דקה של נחמה. אם הברכה שלי מעודדת ומחזקת – זכיתי. ואני מקווה שההוא, למעלה, יהיה קשוב וישמע”..
“פעם רציתי לדעת מהי פרשת השבוע, לצורך מילוי איזה טופס, ומצאתי את עצמי מדפדפת ומחפשת בלוח השנה עד שאמרתי לעצמי ‘ימימה, חשומה’. במרוקאית חשומה זה בושה. את יודעת תתי־סעיפים של החוק ואת לא זוכרת את פרשת השבוע שעליה גדלת? כך, לפני עשרים שנה, התחלתי ללמוד בבית עם השכנה.”.
“מה ההבדל בין הכופר למאמין? הכופר נשאר עם התהיות בליבו, ואילו המאמין מטיח בא-לוהיו ‘למה עשית ככה’.”.
“היומן שלי הוא לא עוד ספר הדרכה. לדעתי, הציבור כבר חדל מלבקש ‘תני לי עצה זריזה’. אני לא רוצה לרדד את המָטֶריה שבעיניי היא קדושה וענקית ולא רוצה לרדד את הנשים. אני רוצה לשמור עליהן כקהילה לומדת ומתאמצת. היומן שלי בא להחזיר אישה לעצמה וליומה.”התורה הנשית יצאה (שוב) מהנישה
שמחנו שהראיון התפרסם במוסף 24 שעות,
מוסף שעניינו אקטואליה.
לא נשים, אופנה, הום סטיילינג… לא.
אקטואליה, לא פחות.
במובן הזה שחיי נשים זה כאן ועכשיו וחשוב ודחוף.
והנה אנו בהומפייג’ (דף הבית) של YNET.
בין חדשות הפנים (הקורונה בישראל)
וחדשות החוץ (יציאת ארה”ב מאפגניסטן וההשלכות הקשות).
ממש באותו יום דיברה הרבנית ימימה
על פרשת “כי תצא”, שעוסקת גם בשבויות מלחמה
וקשרה את הדברים לכיבושי הטליבאן באפגניסטן.
שלא נדע מצרות
רפואה שלמה לעולם הזה ולנשים בפרט
והלוואי שהתורה היפה תהיה לנו תמיד לנווה מדבר עוטף בתוך כל ההתרחשויות
יחצ יחצ
מילה על התחום הזה, שלפעמים מעלה בנו הרהורים על עולם השקר והפרסום…
לא מזמן קראתי אצל סופרת ויוצרת מקסימה שתיארה כיצד הגיעה לקו הסיום של כתיבת ספר יפה, לאחר מאמצים מרובים. והוא ראה אור ברוך ה’, והיא אהבה אותו ואיכשהו, הוא לא דובר. מעטים שמעו אודותיו, רוב העותקים שלו עדיין אצלה והחיים חיים והשוטף שוטף ומאיפה היא תתחיל לדבר עליו עכשיו פתאום.
היא כתבה באומץ. תיארה תחושת כישלון. להגיע לארץ המובטחת אבל לא לגעת בה עד הסוף.
הרגשתי את הצער שלה על פרי נפש שנבט בתוכה אבל ללכת הוא לא יודע, עדיין. שלא לדבר על לרוץ ולהמריא. “הייתי צריכה להשקיע ביח”צ”, היא כתבה. “עצוב לראות יצירה שכל כך עמלת עליה, ואין לה את הכנפיים האלה שיעשו איתה חסד ויעבירו אותה הלאה”.
הזדהיתי. כל יצירה מגיעה מעולמות יצריים שבתוכנו וככזו, היא מבקשת מגע וחיבוק וליטוף ומילה טובה ו-כן, כנפיים. אני כל כך שמחה על הכנפיים שהיומן שלנו זוכה להן כל הזמן.
הודות לכן, בעיקר.
מודות אנחנו לכן! ועליכן! 💜 💜 💜
רוצה לאחל לכל היומנים שלנו,
יהי רצון ו… תחסרו. אמן שתגיעו לתיקים וללבבות של נשים אהובות. אל תשכחו שבאתo לייפות את חייהן ואת עולמן. לתת להן חיזוק וכיוון ודרך חיה בתוך הזמן. שתזכרו, יומנים טובים שלנו, שאתם שליחים של אהבה וחסד. שליחים של מילים של זהב במציאות חסרה,
כי תשפ”ב – תהא שנת פתיחת בשורה!
בפעם הבאה: פוסט התודות הגדול.
וגם: איך סטטיק מצא את דרכו פנימה לתוך היומן שלנו?
וגם גל גדות?
נשתמע!
והיומן עצמו, איך מזמינים ומתרשמים? מכאן >> לחצו ותראו ישועות
2 תגובות
שלום רב לכן הרבנית ימימה ויקרת פרידמן
ברכות להוצאת יומן שנה וברכותיה.
מקסים. מעניין ומושקע ביותר.
קראתי את הראיון עם סמדר שיר.ומתאים לי הפסוק:
“רבות נשים עשו חיל ואת עלית על כולנה”
הרבנית באמת עלית על כולנה. ברכות לך
יש לי כאב לשתף אותך. מתנצלת מראש על מה שאני הולכת לכתוב.
ואולי לא צריך להעביר לידיעת הרבנית.
בכל פעם שהיא מזכירה את פטירת בנה יוסף חי
נצבט לי בלב. עם דמעות.
בכל פעם זה מעורר את צערי שלי על מותה של אחותי כשהיתה
רק בת ארבעים שנה. אמא לילד בן שלוש שנים.
תהליך פרידתה מהעולם היה קשה ואכזרי ביותר. עד שנפטרה
בייסורים איומים.
ואני תוהה. אם בין תלמידותייך – אין עוד מישהיא ששיכלה
אח\אחות\ אם\ אב\ קרוב אהוב וכו. והצער מלווה אותה עד היום?
הרי שתלמידות פרשה ואשה מעריצות ביותר את הרבנית וכתיבתה.
ברור שיזדהו איתה ביותר. והכאב הפרטי שלהן עולה שוב ושוב.
ומתמזג עם כאבה ומצב הרוח נכנס שוב לרגעים הקשים.
ולגבי הכאב האישי שלי. זה מלווה בתמונת שני הוריי השבורים
מצער על ביתם. נורא.
אינני יכולה להמשיך עוד. סליחה.
שנה טובה לכן יקרות. ושמחה בשימחתכן על הוצאת היומן
והיומנית לשנת תשפ”ב.
לא מבינה למה אתן כותבות שכבר כתבתי את התגובה שכתבתי עכשיו. ודחיתן אותה.
זאת פעם ראשונה שאני מגיבה לראיון עם הרבנית וסמדר שיר.
לא דייקתן.