ואיך הכל משתלב. מתערבב. האישי מערסל את הלאומי.

איך אמר הרב חיים מזרחי, בעלה של הרבנית ימימה, כשספד בהלוויה: "זה היום ה-500 למלחמה. כבר חמש מאות ימים שאחים ואחיות שלנו חטופים בעזה. עלי לכיסא הכבוד והעתירי בעדנו. אמרי: די, די! אי אפשר עוד".

ואיך אמרה הרבנית ימימה, כשגילינו לזוועתנו שלא את שירי ביבס קיבלנו חזרה: "הקב"ה אומר לי איזו זכות זו, שאמא יכולה לבוא לקבורה. לא ייאמן עד כמה זה לא מובן מאליו מול כאלה שונאים".

אז איפה אני? אה. סהרורית. כותבת ומוחקת ימים שלמים. את הניוזלטר השבועי של השבוע שעבר תכננתי בכלל להקדיש לשמחת ט"ו בשבט – זוכרת את האירוע הזה? נדמה שיובלות חלפו מאז… אך כידוע, תוכניות לחוד ומציאות לחוד. הפוסט היפה והתמונות הצבעוניות נגנזו ברגע שהגיעה ההודעה מהרבנית ימימה: "אמא שלי בשעותיה האחרונות".

וביום ראשון בלילה, אור ליום שני י"ט בשבט תשפ"ה, השיבה אמה של הרבנית שלנו את נשמתה לבוראה. "ברוך דיין האמת", הרבנית ימימה כתבה. שלוש מילים שאומרות הכול. כמה צער!

*

לא הכרתי את הרבנית תרצה מקרוב. בעוד אביה של הרבנית ימימה, הרב אלינתן רוטשילד, היה מחסידי פרשה ואישה הנלהבים ביותר – איש יקר ששלח מכתבים ואימיילים מלאי התפעלות והתלהבות מהמפעל ומשיעורי בתו – הרבנית תרצה עצמה שמרה על ריחוק מכובד. באירועים המשפחתיים תמיד הייתה מכונסת בתוך משפחתה, סופר־אלגנטית ומאופקת.

אבל לפעמים דווקא המרחק מאפשר לראות תמונה שלמה יותר. אני מבינה עכשיו עד כמה הרבנית תרצה הייתה פשוט מרוכזת; מרוכזת במשפחתה ובביתה. לא מחפשת להתערבב. בשבעה הקשבתי לסיפורים עליה והתגלתה לי דמות של אישה מזוקקת, בעלת אינטואיציה חדה, דייקנית כל כך באהבתה ובהליכותיה.

*

"יום חמישי זה אמא"

לוח הזמנים של הרבנית ימימה היה תמיד מאורגן סביב נקודת ציון קבועה: "יום חמישי זה אמא". הבוקר של יום חמישי היה מוקדש כולו לביקור בבית אִמָּהּ בירושלים. אחרי שבוע גדוש בשיעורים והרצאות, ניחום אבלים ושמחת כלות, ביום חמישי היא הייתה חוזרת להיות פשוט בת.

והיא לא הגיעה בידיים ריקות. תמיד הקפידה להביא מתנה קטנה – בושם או קרם, משהו שיאמר לאמא: חשבתי עלייך. והרבנית תרצה? היא כבר חיכתה לבתה עם סירים מלאים מטעמים ועם אוזן קשבת.

ומעניין – כשהרבנית ימימה מספרת על האהבה האימהית של אמה, היא דווקא מתארת את הביקורת והגערות: "למה דיברת ככה? למה אמרת את זה? תראי איך את נראית!" – כן, גם כשהיא מַרְצָה בפני אצטדיונים מלאים… "בַּפָּנִים היא תמיד הביעה כלפיי את מורת רוחה", מספרת הרבנית ימימה. "אבל מאחורי הביקורת, היא הייתה כל כך גאה!"

חולמת להיות ילדה מְרַצָּה

בהלוויה האינטימית – משפחה קרובה ומעט מאוד תלמידות – דיברה הרבנית ימימה על השם הזה, "תרצה". יָפָה אַתְּ רַעְיָתִי כְּתִרְצָה, כותב שלמה המלך בשיר השירים. "ואני", אמרה הרבנית בקול רועד, "רק רוצה לְרַצּוֹת אותך, אמא. ולְרַצּוֹת אותך, אבא, ואת אבא שבשמיים. תהיו ילדות מְרַצּוֹת", היא פנתה אלינו, "זה כל כך טוב".

הבוקר המשפחה קמה מהשבעה.

ואני, סוף סוף סיימתי לכתוב. עשיתי את זה פשוט, הכי פשוט שאפשר. זה היה לי חשוב כי בשבילי אתן, נשות קהילת פרשה ואישה, אתן חלק מהמשפחה. ורציתי שתדעו. בשבילי זה שיעור, על אם ובת, על תורה ואהבה.

"יעשו לך שמחה גדולה בשמים", אמרה הרבנית ימימה. "ולנו יש חור בלב בצורה שלך, אמא. אבל את עזבת את העולם מלכה, כשם שהיית כל חייך. אני גאה בך כל כך. תודה, אמא. וסליחה".

חיבוק גדול, הרבנית.

 

The post יָפָה אַתְּ רַעְיָתִי כְּתִרְצָה first appeared on פרשה ואישה.

היה לנו ברור שהשם של הכנס יהיה חייב לתת מסר בוגר, מסר מורכב
של שמחה מודעת. שמחה שהיא בחירה, גם אם הנסיבות אינן תמיד שמחות.  

כבר דאגתי: אין לכנס שם! ואז הישועה הגיעה, וממקום לא צפוי. 
יצאתי בחנוכה להסתובב בשוק הפשפשים ביפו ועברתי ליד חנות צמחים מתוקה.  
בכניסה לחנות היה לוח גיר גדול ועליו כתוב: "תצמחו על עצמכם!"

כחובבת מילים, נדלקתי על השנינה המלבבת הזו. 
משחק מילים מהיר בתוך הראש הוביל אותי ל"תשמחי על עצמך"
והרבנית ימימה פסקה: זהו! יש לנו כותרת. זה המסר –  
מה שלא יהיה, מה שלא קורה, תשמחי על עצמך. אל תאבדי אותך.
את כל כך ראויה. ואנחנו שמחות בך, שמחות עליך, סומכות עליך.

The post מאחורי הקלעים של כנס הקוראות הגדול first appeared on פרשה ואישה.

The post "מחכה לתשובה" – מאחורי הקלעים של הכנת הספר first appeared on פרשה ואישה.

ופעם כתבת: "ימימה היא מיוחדת. היא מלמדת מוסר אבל לא עם דמעות ותוכחה אלא עם הומור וצחוק – וזה חתונה של פלפל עם גפילטע פיש". וחתמת: "מאיש מלא גפילטע פיש".

והכי התרגשתי כשהיית חותם בשתי מילים: אב גאה. 

כי באמת היית כל כך הרבה דברים. בן אדם עם היסטוריה מדהימה. עשית מעשי הצלה הרואיים במלחמת העולם השנייה. הקמת רשת תלמודי תורה במרוקו. אפילו התחתנת שם עם בת הרב – אתה, שבאת ממשפחה יקית-שוויצרית! החתרנות!… והיית תלמיד חכם ענק שלא מפסיק לשאול, לשאול ולשאול. וגם היית יד ימינו של הרב יששכר מאיר בישיבת הנגב. היית כל זה, אבל במכתבים שלך אלי, לפני הכל, היית פשוט אבא גאה.

ועל זה אני רוצה לכתוב כאן, כי אני יודעת שהרבנית תרצה להספיד אותך במלוא הכבוד והתפארת. אז אני אספר רק על מה שאני ראיתי. איזה אב גאה היית לרבנית ימימה מזרחי, או כמו שקראתם לה בבית, ג'מימה, ושלל כינויים עם ניחוח של חו"ל. "גם במקצוע שלי ימימה מנצחת אותי. נצחוני בניי ובנותיי – אשרי לי, אשרי ימיי", כתבת, כשהיא הלכה ונתגלתה. לעולם לא תדע עד כמה הגאווה והשמחה שלך בדברי התורה של הרבנית – והאופן שבו הבעת אותן – לא היו מובנות מאליהן בכלל, ונתנו לי  כזאת שמחה וכזאת ברכה וכזאת תנופה בעשייה.

מהרגע שהכרתי את הרבנית ימימה, שמעתי גם עליך. היא תמיד סיפרה על אבא שלה בחום ובהערצה. ותמיד הביאה אותך כדוגמא אבל לא סתם דוגמא; של תורה! באחת הפעמים שנחרטו בזיכרוני, הרבנית תיארה אותך כהתגלמות חיה של המילים "אֶבלו בליבו ומִצהַלתוֹ על פניו". בן אדם לא צריך להחצין את כל מה שהוא מרגיש, היא אמרה. הסביבה לא אמורה לספוג את הכל. צריך להתחשב. ואתה, כשבגופך מקננת המחלה הנוראה, לא נתת לסביבתך לסבול. אבלך שמור איתך פנימה, אבל בעיניך ועל שפתיך בת-צחוק קבועה. שרק הקרובים ביותר ידעו את גודל הכאבים שאתה סובל, את הייסורים שעברת, את הדאגות שמן הסתם היו לך. אין לרבנית סיפורי מופת על שמך, אבל ללא ספק, עשית מופת עם עצמך. אז הנה, השיעור הזה לגמרי התנחל אצל ילדיך וביתר שאת אצל הרבנית, בתך, שפשוט לא מסוגלת שלא להתהלך במאור פנים, ונושאת ומפיצה תמיד בשורה אופטימית של אמונה.

וכמה השתאיתי לגלות עד כמה אתה חרדי. חרד לדבר ה', במובן העמוק והפשוט של הביטוי ולכן לעולם לא חלק מהעדר. איך גידלת יחד עם רעייתך תרצה את כל הילדים עם המון צניעות, ענווה ומעשיות. ועם המון המון תורה. יישמת בביתך את גישת הרב שמשון רפאל הירש, של תורה עם דרך ארץ, והענקת לילדים השכלה מפליגה, מבלי להתפשר לרגע על הלכה. כנראה בגלל זה זכינו ברבנית שיודעת לפנות לכל אחת ואחת כלשונה, ולא נבהלת ולא מתבלבלת משום דבר. השבוע היא סיפרה לי שכנזקקה לאומץ מיוחד בשביל להביע חידוש או רעיון קצת נועז, תמיד שאלה אותך קודם. רק אנשים נדירים כמותך מסוגלים לתת לתורה כאלה כנפיים חזקות.

אני לא זוכרת מתי בדיוק הצטרפת לרשימת התפוצה שלנו, ומתי בכלל שמעת שיש "דפים" שמבוססים על שיעורי התורה של בתך. הדברים קרו מהר בשנים הראשונות של פרשה ואישה. ואז, התחילו להגיע ממך מכתבים! ואימיילים! מי היה מאמין – שאני אקבל כל כך הרבה מכתבים מלאים בהכרת הטוב ובמילים טובות. לא האמנתי כשהמכתב הראשון הגיע. והלא יאומן השני הוא, שכתבת ושלחת באופן קבוע. כל כמה חודשים מכתב עם חיזוקים ופידבק מפורט. זה היה חשוב לך. ותמיד על נייר מכתבים רשמי שלך, עם שמך ושם רעייתך וכתובתכם וגם מקום העבודה.

כדרכו של אדם כל כך משכיל, כתבת תמיד בשתי שפות לפחות: עברית עם לטינית, אנגלית, צרפתית… ואיך פירטת את כל מה שאתה אוהב בתוך דפי פרשה ואישה. וכתבת, שוב ושוב, עד כמה אתה מעריך את זה שלרבנית יש עורכת צמודה. "second" קראת לי. מספר שתים. "תודה ל-second הנאמנה". ושבזכות כל העבודה הזאת, אפילו אתה, שלא יכול להגיע לשיעורים של הרבנית, יכול להקשיב לה וללמוד ממנה ואפילו… אני הייתי האחראית למפגש הבלתי אמצעי שלך איתה, גם כשבפועל הייתם רחוקים איש מבתו: "היא כבר לא סמוכה על שולחנו של אבא, אבל לכל הפחות אני נפגש איתה כל יום ה', כשאני מקבל את פרשת השבוע". והיא, מצידה, שלחה לך כל השנים מסרים אוהבים דרך דפי השיעור: "יקרת, תכתבי כך וכך על אבא ואמא שלי… אבא קורא כל אות".

"אני ועשרות שומעיי ותלמידיי מקבלים כל שבוע עוד נשמה יתרה בדמות המלאכית ימימה. בבית הכנסת שלי כמעט רוב האנשים מתווכחים בהתלהבות על הגישה המיוחדת שלה, שיודעת להחשיב בעינינו עוד יותר את נשותינו. אין כמו ימימה להחזיק כבוד לנשים – ועל ידי זה גם לבעליהן". כך כתבת, אבל אם יורשה לי, אני יודעת שלא חידשנו לך דבר וחצי דבר על כבוד כלפי נשים. הרבנית חוזרת ומספרת איך עבורך נשים, ומעל הכל רעייתך תרצה, היו קודש קודשים.

ופעם כתבת בעקבות אחד השיעורים שעסקו בתפילה: "ואני, סופר-יקה, רודף הפשט ומעריך של ההיגיון המוחלט, למדתי קצת להתפלל יותר בכוונה". נו, באמת, רבי אלירו… איזו ענווה לכתוב כך! והמשכת: "ואני רואה ממש איך תפילותינו מביאות עלינו ברכה רבה".

והכי מצחיק: שלחת צ'קים. לא רצית להיות חייב. כמו כל יתר המנויות שלנו, רצית שיהיה גם לך מנוי אמיתי. ואיך "התלוננת" על שמעולם לא הפקדתי ולא פדיתי אפילו המחאה אחת שלך. אבל במלוא הכבוד, כבר נתת את הדבר הכי יקר, את הרבנית ימימה מזרחי ומה שייך פה צ'ק בכלל.

"עבודה נפלאה את מספקת כל שבוע ומהר לשים סעודה מעודדת לפנינו כשולחן ערוך", כתבת. "איפוא בשמחה אשלם את נדרי. כה תעשי וכה תוסיפי!" ואף אתה הוספת, כהרגלך, המחאה. המשכת לשלוח מעטפות מלאות מחמאות והמחאות, כי מבחינתך זה היה הדבר הכי הגון והכי נכון לעשות ואני המשכתי לא-להפקיד, כי מבחינתי זה היה הדבר הכי הגון והכי נכון לעשות. ואני חושבת שזו תמיד היתה נקודת מפגש מקסימה בין שנינו, שני אנשים שמעריכים. אתה מעריך עד אין קץ את התורה של הבת שלך (ואת מי שמעביר לך אותה). ואני – מעריכה גם, וככה נפגשנו באמצע, כשכל אחד רוצה לגמול לאחר ככל שידו משגת.

השבוע, בשבעה שלך, הראיתי לרבנית את כל המכתבים שלך וכמה שהיא צחקה מאוסף הצ'קים שאני שומרת עוד משנת תרמפפ"ו. "תפקידי אותם מיד!" ציוותה עלי בצחוק גדול.

כך למדתי ממך, ישירות, על הוקרת תודה והכרת הטוב, וזו מתנה יקרת ערך. למדתי ממך על משמעותה של אהבת תורה – ממש כאילו התורה היא בת. כי בפשט הכי פשוט, באמת אצלך התורה נהייתה לבת והבת נהייתה לתורה.

הפרשנות האקטואלית המרעננת של הרבנית שימחה אותך מאד. "ותמיד מרגישים מתן תורה – 'היום'. אקטואלית! ורואים איך התורה פונה לכל אחד בכל זמן. גם גלעד שליט, גם עיר האוהלים, גוש קטיף ומיתת הצדיקים, נפילת הדיקטטורות ונחמה לאלמנות הכרמל, סיפורי אהובה הקטנה מבית מזרחי וכבוד לגדולי הפוסקים שלנו וגם לפעמים תיאורים של אשתי ושלי, זיכרון נעורים – ליכי מילתא דלא רמוזא באורייתא של ימימה". וגם אתה היית מעורה בעניינים. "גם לך יש חלק גדול במוניטין של פרשה ואישה", כתבת לי, אחרי שהעליתי סרטון בסגנון התוכנית מסטר שף. "יש לך את הכריזמה של אייל שני ממסטר שף, אבל לא את חובותיו, ברוך השם".

וכמה נהנית מהכישרון המופלא של בתך ללהטט עם מילים, עם השפה העברית, לחצוב חידושי תורה מתוך אהבת השפה. ואני, דרך מכתביך שלך, הבנתי מאיפה הרבנית ירשה את הכישרון הזה. באיזו שפה עשירה החמאת לשיעורים! "זה כלי ואנווהו", כתבת לי פעם בפרפראזה על הפסוק הידוע, כמחמאה על הכלי-שאני, כלי להעברת המסר הימימי. כמה שיחקת עם השם שלה, ובכל מיני שפות. למשל: "בראבו, גברת יקרת, על שהבאת לנו ימים לא כל כך נוראים", כתבת בפרפראזה על השם ימימה. בכזו שפה עשירה החמאת על חידושי התורה.

ותמיד עם קריצה: "התיאור הנוגע של ימימה על עוקד, הנעקד והמזבח, הפיוט של אבו-עבאס, שבעצמו מבכה על רעייתו שלא מפסיקה לבכות על בנה שלה. התיאור של אימהות בוכות ומתאבלות… אם לא הייתי כזה אשכנזי, הייתי בוכה כל כך". הקריצה הזו, אב גאה, כבר נהייתה לסימן ההיכר של בתך.

כל מילה קראת. כל שבוע. אני זוכרת שפעם שלחת מייל: "מה קרה שהשיעור כבר לא מגיע? מדוע יקופח אב גאה?" היתה איזושהי תקלה ואתה דרשת להמשיך ולקבל את השיעור ולא להפסיד אפילו שבוע.

וכשהוצאנו את היומן השנתי! אוהו, איך חגגת. קראת לו "היומימן". "כל יום אני נהנה מהיומן הנפלא שלכן! היומימן הוא מוגש בצורה מושכת, מסקרנת, רב גונית, מועיל ושימושי ביותר. יש צורך בו בכל בית יהודי. מטעמים לכל אחד, הומור, חומר למחשבה, מוסר השכל, אהבה לשם ולבני אדם. ימימה מספקת את החומר העשיר. יקרת את הצורה. מקורי, אסתטי, יהודי – הפטנט שלכן. ואם יש לכן כישרון לשיווק כמו שיש לכן כוח לערוך ולהגות, זה יהיה הצלחה כלכלית כשם שהוא הצלחה רוחנית. החודש הזה יהיה לכן!" השבוע, כשנברתי באימיילים ובמכתבים, גיליתי שרכשת בעצמך שבעה יומנים.

לא היה אספקט אחד בעבודה שלי שנעלם מעיניך. אפילו על הלוגו של פרשה ואישה הגבת: "אני אוהב את הלוגו שלך! כל כך פשוט וכל כך רב-משמעי! religion is beautiful!"

וכמה התרגשתי כשהרבנית סיפרה לי, שבשיחות ביניכם אתה אומר עלי, בהתלהבות, במלעיל, בעגה אשכנויזית: "אמת, היקרת הזאת!"

מי היה מאמין שאדם יכול ככה להאריך ימים כשמחלת הסרטן מקננת בגופו. עשרים שנה אתה היית חולה! ואני הייתי לחוצה: שרק נזכה לשמח אותך עם ספר. שרק נזכה לשמח אותך עם ספר. נורא השתדלתי להוציא ספרים כדי שאתה תספיק. תמיד רציתי שאבא של הרבנית יספיק, רק שאבא של הרבנית יספיק. הרי זו היתה משאלתך – שנוציא ספרים.

וכך יצא היומן הראשון שלנו לשנת תש"ע וכך יצא פנקס הצמיחה וכך יצא הספר פרשה ואישה. וכך יצא הספר כמים ליבך, העיקר שאבא של הרבנית יספיק. ועוד שני יומני שנה וברכותיה, לתשע"ז ולתשע"ח, גדושים בדברי תורה נשיים וברוך השם, בזכותך הספקנו. כל ספר עלה לנו בדם, יזע ודמעות אבל כמה רצינו להספיק, לכבודך.

היומן האחרון שלנו יצא מבית הדפוס בקיץ האחרון, כשאתה כבר היית מאושפז, ובמצב לא הכי. צלצלתי לרבנית מבית הדפוס. "אני בדרך אליך", אמרתי לה. "יש לי בבגאז' יומנים טריים, הישר מהמכבש!"

"בסדר יקרת, תשאירי לי את זה בבית, אני הולכת לאבא".

"לא לא לא! את מחכה לי! אני מביאה לך יומן בשבילו".

והרבנית חיכתה לי. אתה קיבלת את היומן הראשון. התביישתי לכתוב לך הקדשה, אבל הכל היה מוקדש לך, בשבילך ולכבודך.

אחר כך הרבנית תספר שהיא הגיעה אליך והגישה לך את היומן. פתחת אותו, קראת באחד העמודים, סגרת ואמרת לה: "ניחמתיני".

וזה מה שהרבנית הכי בעולם רוצה ויודעת לעשות: לשמח ולנחם. איך ידעת? אתה הראשון שידע להתנחם ולשמוח בתורה של הרבנית ובעצם כמה אני רואה שהיא שלך וממך.

אני רוצה להודות לך על כל מה שנתת לי. ולבקש סליחה שציערתי אותך לפעמים. ביקשת שאני קצת אפרט במראי המקום מיהם בעלי הספרים, מיהו ה"שפת אמת", באיזו תקופה הוא חי ואיפה. מיהו הרבי מפיאסצנא. "יש לי חלום", כתבת. "אבל אולי זה יותר מדי לבקש. לא רק לצטט את המקורות (כמו שגם את עושה כל כך יפה), אלא גם לציין מיהו הפרשן ובאיזו תקופה הוא חי. הכנתי רשימה של כל הגדולים, ספרדים ואשכנזים, ואני מצרף אותה לכאן, לשימושך".  ואכן צירפת טבלה מסודרת ומושלמת ובה סיכמת הכל. וסליחה, רבי אלירו, שלא הגעתי לזה. בכל שבוע אני עורכת את השיעור בלחץ אטומי של זמן. אני יודעת שאתה לא כועס. מעולם לא כעסת. תמיד היית גאה עד אין קץ.

סליחה שחיכית שנצלצל וניקח ממך פרטי אשראי. אני יודעת שרצית להיות מנוי מן המניין, אבל יש גבול :).

סליחה על כל הספרים שעוד לא הספקתי להוציא. אבל אנחנו נמשיך ונשמח אותך גם הלאה.

כבר לא תכתוב לי מכתבים. אבל אני ארגיש את הקריצה ואת החיזוקים שלך, אין שלא. בכל שיעור ושיעור של הרבנית, בכל חידוש-תורה, בכל משחקי לשון, אתה נמצא. בכל מאור פנים, בכל צחוק ודמעה. כמה אני רואה את הבת-צחוק שלך על פניה של הרבנית (ובכלל אתם דומים כשתי טיפות יין. מדהים). אתה חי לנצח דרך המילים שכבר נכתבו אצלנו ודרך המילים שעוד יינבעו מהרבנית ואין לי ספק שעכשיו, בזכות, שערים גדולים נפתחים עבורנו, ועבורה, בשמים.

אדם קטן מידות וכל כך ענק מידות. חיים של עמל, עמל עמל. ותורה תורה תורה והעמקה העמקה העמקה. והשילוב המורכב והנדיר בין הכל.

נוח בשלום על משכבך, אב גאה

ממני,
"אמת-היקרת-הזאת"

The post מכתב לרב אלינתן רוטשילד, אביה של הרבנית ימימה מזרחי first appeared on פרשה ואישה.