וואו, זה היה מהיר

לא האמנו. בתוך 10 ימי עבודה מיום פתיחת המכירה,
כל הכרטיסים לכנס נמכרו. עד לאחרון שבהם.
נעניתן לקריאה שלנו, לשמוח על עצמכן.
בקושי פרסמתי, לא היה צורך. התורה השמחה משכה כמו מגנט.
נתתן בנו אמון מדהים. הבטנו ביראת כבוד במפת המושבים המלאה עד אפס מקום.
"שרק נהיה ראויות", הרבנית ימימה התפללה. "שנהיה ראויות".

"בואי נכתוב על זה SOLD OUT בענק", היא הציעה. "התורה הנשית עשתה את זה בגדול! ואל תשכחי לשים חמסה"…
וכך היה.

ואז: אורי. ורחל חיה. ורוחמה רייזל.

הספירה לאחור מתקתקת. ההכנות הולכות ונשלמות.
ועשרה ימים לפני הכנס, הזדעזענו כולנו מהרצח הנורא של אורי אנסבכר.
בת 19 בסך הכל, ילדה של טבע ומילים, ילדה של שלום,
בת שירות לאומי, תושבת תקוע בגוש עציון.

המממ. גם אני תושבת תקוע.
הידיעה התפרסמה במייל היישובי של תקוע ביום שישי בבוקר ומיד צלצלתי לרבנית.
"יקרת, יש לי הרגשה שזה נורא במיוחד", היא אמרה בגרון חנוק.
"אי אפשר לעבור על זה לסדר היום!" וביקשה שנוסיף נר נשמה לנרות השבת
ונלווה את המלכה, שהולכת מאיתנו.

ההלוויה התקיימה לפני כניסת השבת.
כל ההספדים דיברו על פרח, על נשמה מיוחדת במינה. אבדה שאין לתאר.
הרבנית ימימה כתבה קינה מעומק הלב
וכמובן, הגיע לנחם (לא מבינה מאיפה היא מוצאת מילים).
ואני, כל השבוע הסתובבתי מטולטלת והפוכה, לא יודעת את נפשי.

ואם לא די בכך, שתי נשים מצאו מותן בהתהפכות אוטובוס. רחל חיה גוטמן ורוחמה רייזל רוזן.
"עמלק חושב שנשים הן המין החלש", אמרה הרבנית, ברוח חודש אדר, כשחזרה מניחומי אבלים. "איך אמר שמואל הנביא לאגג מלך עמלק – 'כַּאֲשֶׁר שִׁכְּלָה נָשִׁים חַרְבֶּךָ, כֵּן תִּשְׁכַּל מִנָּשִׁים אִמֶּךָ. אתה חושב שאתה חזק על חלשים? אז זהו, שבכוחן של נשים, אנחנו עוד נחלוש (נגבר) עליך'. ובינתיים… עצוב כל כך".

בתום שבוע כזה, בו העצב כפה את עצמו עלינו בכזו אלימות,
התחדדה בי ההכרה ששמחה תהיה לימוד עמוק. עכשיו חיכיתי לכנס ביתר שאת, כי ידעתי שמגיעות אליו אלפי נשים שכמוני, מחכות לבשורה, מחכות לשמחה ובדרך עושות הכל כדי לחזור לנתיב, כדי להעמיד את עצמן על הרגליים מחדש.
וכמו שאומרת הרבנית ימימה, השמחה והעצב הם שני צדדים של אותו המטבע. הם חיים יחד בחדר משותף בלב. העיקר, להרגיש.

הזמנה לשמחה

אני חוזרת קצת אחורה בזמן. אחד הדברים שמייחדים את פרשה ואשה הוא,
שאנחנו לא עוד קהילת נשים. אנחנו קהילת קוראות.
מדורת השבט שלנו היא השיעור של הרבנית ימימה, ערוך לקריאה.

המילה הכתובה, התורה הנשית – זה סימן הברכה שלנו
בכנס הקודם, "איך היא צומחת", ייסדנו מסורת (בלי נדר…):
להוציא לאור ספר חדש של הרבנית לכבוד כל כנס שנתי שלנו.

אבל איזה ספר נוציא השנה? והכנס מתקרב! (סמיילי מבוהללל)
ובכן, כבר זמן רב שהרבנית ימימה חולמת לכתוב ספר מנחם ומשמח.
זו שליחותה. זה ה-calling שלה.
חלק משמעותי מזמנה מוקדש לניחומי אבלים, לביקורי חולות, לעידוד ולשִׂימוּח.
שנים היא רוצה שיהיו לה ביד מילים מיוחדות של תורה להשאיר בידיהם.
וכך היא צלצלה בוקר אחד: "יקרת, הפסנתר פתוח?"
(הרבנית לא מתחברת למילה 'מחשב')
והתחלנו לעבוד.

הספר הזה הוא חידוש בעולם. 
הרבנית לוקחת אותנו למסע בסיפורי רבי נחמן מברסלב,
אמן הנפש ואמן השמחה הגדול.
כמובן, המון תורה נשית. שמחת האשה אינה כשמחת האיש. יש הבדלים.
הפרק האחרון של הספר הביא אותי לידי דמעות. תקראו ותבינו לבד…

בהוצאת "קורן-מגיד" התגייסו בכל הכוח.
לרשותם עמדו פחות משבועיים של הגהות, עיצוב, הפקה ודפוס.
וואו, זה היה מותח. הספרים חייבים להגיע לכנס!
והם עשו זאת.
משטחים של ספרים הגיעו לבנייני האומה הישר מבית הדפוס
בצהרי יום שלישי, שעות ספורות לפני תחילת הכנס.
המסגרת המוזהבת על הכריכה נצנצה בשמחה, כמו אומרת: "הגעתי!"
כשאומרים "טרי מהמכבש" מתכוונים ממש לזה.
בהתרגשות חטפנו את הספרים וסידרנו אותם בחגיגיות לקראת הכנס.
ריח של חדש! אושר!