עגלת קניות

הַמּוֹצִיאָה לָאוֹר

הבלוג של יקרת

יקרת פרידמן, נשואה לעדי, אמא לתשעה. גרה בתקוע. עורכת שיעוריה וספריה של הרבנית ימימה מזרחי והיזמת שמאחורי “פרשה ואישה”.

מאמרים אחרונים:

זה פשוט לא פייר! ולכן קיבלתי החלטה

ב”ה זה קורה לי בכל פתיחת שבוע.הדכדוך הזה, חוסר ההבנה הבסיסי של “מה השבוע הזה רוצה

איך שיחה לילית עם הרבנית ימימה סימנה את נקודת המפנה של היומן

ב”ה השבוע נפתח עלינו בבשורות קשות מאוד. ישבתי אתמול כואבת, משותקת מול המסך.ניסיתי לכתוב משהו, לתת

איך השנה כל המילים נכתבות ממקום תלוש

ב”ה הפוסט הזה נכתב לפני לפני שבועאבל החדשות הקשות דחקו אותו. את יודעת איך זה השנה, אנחנו זזות

לשרוד זה המון

ב”ה את רייצ’ל גולדברג פולין אני מכירה כבר הרבה שנים. ג’ון, בעלה, למד עם

זה פשוט לא פייר! ולכן קיבלתי החלטה

ב”ה זה קורה לי בכל פתיחת שבוע.הדכדוך הזה, חוסר ההבנה הבסיסי של “מה השבוע הזה רוצה

איך שיחה לילית עם הרבנית ימימה סימנה את נקודת המפנה של היומן

ב”ה השבוע נפתח עלינו בבשורות קשות מאוד. ישבתי אתמול כואבת, משותקת מול המסך.ניסיתי לכתוב משהו, לתת

איך השנה כל המילים נכתבות ממקום תלוש

ב”ה הפוסט הזה נכתב לפני לפני שבועאבל החדשות הקשות דחקו אותו. את יודעת איך זה השנה, אנחנו זזות

לשרוד זה המון

ב”ה את רייצ’ל גולדברג פולין אני מכירה כבר הרבה שנים. ג’ון, בעלה, למד עם

הַשִּׁעוּר הַשְּׁבוּעִי

כל החידושים, העצות והסיפורים.

מה קורה בשיעור החדש?

לחצי על התמונה

עמוד הפייסבוק של הרבנית:

מרחובות ירושלים אל מרחבי המדבר: המסע שלנו

יולי 15, 2024
223 תגובות

ב”ה

קצת מוזר לדחוס שבע שנים לתוך פוסט אחד. יומרני אפילו.

אבל להיפרד – חייבים. למשרד הזה שלנו בירושלים מגיעה פרידה חגיגית. הוא לא סתם “משרד”. הוא היה לנו לבית, לבסיס-אֵם, לכַּן-שיגור.

כן כן, אני מודעת לכך שאני מדברת על משרד של 30 מטר מרובע בסך הכל…

אבל זו אמת. חיים שלמים היו לנו כאן, במשרד שברחוב התעשייה 8.

אני מתחילה מהסוף: בתחילת החודש, פרשה ואישה ארזה את מטלטליה ועברה למקום חדש.

לאן?

למה?

פיניתי יומיים שלמים והתיישבתי לסכם חתיכת תקופה

ולרשום מעט ממה שעבר עלינו בתוך דל”ת אמותינו המשרדיות. אנחנו פשוט חייבות לעצמנו את הקלוז’ר הזה.

אז אנחנו יוצאות לדרך, ואל תשכחי להשאיר לנו למטה בתגובות ברכה לדרך צלחה 💙

שנת תשע”ו / 2016. פרשה ואישה פועלת בתקוע, היישוב בו אני גרה כבר תקופה. אני כבר מבינה שהמערכת שלנו זקוקה למקום אמיתי לתורה הנשית שיוצאת מכאן ואני מתחילה לתור אחר משרד בירושלים, בירתנו היפה, כי מציון תצא תורה כמובן.

החיפוש היה מייסר ומעיק. ויצא שפעמיים הצלחתי למצוא מקום איכשהו מתאים, וכשהגעתי לחתום המתווך אמר שהוא מצטער אבל היה לו לקוח ותיק יותר והוא “העביר אליו את הנכס”, כמו שמתווכים מתבטאים. ובכל פעם כזאת להרים את עצמי מחדש ולחזור לחפש. כך עברו חודשים ארוכיםםםם.

ואז משום מקום הוא הגיע, המתווך שהציע לי משרד בבניין משרדים ראוי ברחוב התעשייה 8, שהיה מצוין לנו. למודת ניסיון הגעתי במהירות לחתום – רק כדי לגלות ששוב זה קרה. המשרד הנחשק כבר נמסר למישהו אחר! למה, למההה??

כאן נשברתי. הרמתי עיניים לשמים ואמרתי לו: אני לא יכולה יותר עם הביטול-תורה הזה. בבקשה, די. רחמנות. תביא לנו את המשרד שלנו.

ופתאום, בערב, מנהל הבניין צלצל: תקשיבי, יש לך מזל, המשרד הזה שוב התפנה, מתי את יכולה להגיע הכי מוקדם ולחתום? ואמרתי לו, מחר בשש בבוקר? והוא צחק ואמר: לא צריך להגזים, תבואי בעשר. ואת צעקות השמחה שלי שמעו בכל השכונה.

וזו היתה הפעם הראשונה שהיה מקום אמיתי. וכמה התלבטתי אם בכלל לשכור, כאילו, מה רע לך , יקרת, בלעבוד מהבית? אז נכון, יש לך כבר צוות, אבל מה מפריע לך למשל לעבוד מהספרייה של בית הכנסת? ונכון שיש לך כבר קצת ציוד, ואת משתוקקת לתלות את התמונות של הספרים שברוך ה’ ערכת והם יצאו לאור (כבר היו לנו אז שלושה ספרים!) אבל באמת, חוץ מזה, למה את צריכה משרד? כלומר, משרד-משרד? לא חבל על הכסף? על הזמן של הנסיעות?

אמאלה כמה התלבטויות והתחבטויות והתייעצויות.

אבל החיים דיברו. והיצירה דיברה. פרשה ואישה היתה בת 15 ! וכמו נערה מתבגרת, גם היא זקוקה למקומה.

ובשבע השנים שחלפו, כמה טוב עבר בין ובתוך הקירות האלה של משרד פרשה ואישה ברחוב התעשייה 8, תלפיות, ירושלים.

“כאן תשימו ספה”, הרבנית ימימה נכנסה למוֹד של מעצבת-פנים. “וכאן מראה גדולה. שזה ייראה בית. בית לתורה הנשית. ופה תשימו שלט”, היא אמרה, וביקשה שעל שלט הזכוכית שייתלה ליד דלת הכניסה נכתוב: “כאן מוציאים לאור”. והתכוונה: את הפרשה. ואת האישה.

וכך היה. ואנחנו נכנסנו למעוננו החדש.

ובאמת בורכנו בהרבה מהאור הזה.

אני זוכרת את הנסיעה לאיקאה, לקנות מסגרות בשביל הכריכות של הספרים שלנו. אם כבר קירות, אז שיביעו את מה שאנחנו עושות כאן, נכון? קניתי מסגרות לשלושת הספרים הראשונים והוספתי עוד שתיים. מעשה של אמונה.

זה לא הספיק. ארבעה ספרים חדשים יצאו מכאן, בעקבות שלושת הראשונים. כי מציון תצא תורה כבר אמרנו? בחסדי ה’ המסגרות שהכינונו מראש הלכו והתמלאו.

ואם במספר ארבע עסקינן, אז – מכאן הפקנו ארבעה כנסים!

כאן במשרדנו התקיימו הפגישות עם שרי ואיילה, המפיקות האגדיות של הרבנית ימימה. מכאן חלמנו איך לשמח, איך לנחם, איך להרים את הרוח.

ואתן הגעתן, באלפיכן, והרמתן לבנייני האומה את הגג בכנסים המרגשים שלנו, שקבעו סטנדרט חדש לאירועי נשים.

וגם בימי הקורונה התמדנו. במקום כנס פיזי הרמנו מכאן את השידור הגדול ביותר שהיה בישראל בזמן המגפה. “כשמחברים את שתי המָטֶרְיות האלה, תורה ואישה, מעגל חשמלי נסגר”, הרבנית אומרת, והכנסים שלנו ביטאו זאת בענק.

וכמובן, המשרד היה מקום מפגש.

כאן נפגשנו, אנחנו ואתן. הגעתן אלינו לאסוף – יומן. או הגדה לפסח, וספרים מלוא הטנא… ותמיד המפגש היה מלווה בחיוך, במילה טובה, בהודיה גדולה – לכל הכיוונים. זה הדדי בינינו!

וספינת הדגל: השיעור!

בחישוב מהיר, 48 שיעורים בשנה בממוצע, כפול שבע שנים… וואו! קרוב ל-340 שיעורים טריים ויפים יצאו מכאן רק בשבע השנים האלה! כן ירבו.

מפת התלמידות שלנו חובקת עולם ואנחנו גאות בקהילת הלומדות המרגשת ובמיזם השיעור השבועי שאת גודל ההשפעה שלו לומדים עכשיו גם באוניברסיטאות.

במילה אחת: אשרינו.

הקורונה הגיעה.

סגרנו ופתחנו את המשרד בהתאם להנחיות, למגבלות, למסכות… והשיעור, שכידוע הוא שבועי, נהיה לשיעור יומי. תרופה יומית, בהתאם לאירוע המתגלגל שחווינו כולנו. בקורונה פתחנו את קבוצות הוואטסאפ שלנו עבור תכנים ועדכונים. כל תקופה מביאה איתה את המדיה שלה.

אגב, עכשיו שאני משחזרת – אפילו פריצה היתה כאן! ממש אירוע פלילי. זה לא נעים להגיע בבוקר ולגלות דלת שבורה ובלגן וקופה קטנה מרוקנת. זה אפילו מפחיד. והגיעה משטרה ומז”פ ולקחו טביעות אצבע והכל… זה הסתיים בהחלפת הדלת, וזהו, חוזרות לעבודה.

כולי תקווה שהפורצים, שלא נתפסו, לפחות קראו חלק מהספרים שלנו והעשירו את עולמם.

ולהבדיל, ושלא נדע: מלחמה. חרבות ברזל.

החל ממוצאי שמחת תורה השנה המשרד עטף אותנו כמו שמיכה מגוננת. מכאן הוצאנו את דבר הרבנית ימימה, בשיעור השבועי כמובן ובמאות פוסטים שהעלינו ברשתות החברתיות. חלק מכן שקוראות אותי עכשיו הגעתן אלינו משם, ממלכת הפייסבוק והאינסטגרם. ברוכות הבאות.

והיומן! וואו היומן.

“שנה וברכותיה” היה החידוש הראשון שיצא מכאן. חודשיים אחרי שנכנסנו למשרד הזה יצא היומן השנתי הראשון שלנו (ראשון במתכונת הזו. קדם לו יומן חלוצי שהוצאנו כמה שנים לפני כן). בסך הכל הוצאנו כאן שמונה “שנה וברכותיה” ובכל שנה היומן נראה אחרת והרגיש אחרת, כי כל שנה היתה שונה. ואנחנו מכאן עשינו הכל כדי שהיא תהיה גם יפה.

מה קורה עם “שנה וברכותיה” לשנת תשפ”ה, תשאלו? ובכן, מרגיש לי שזה יהיה הפוסט הבא שלנו.

אה – וגם גידלנו כאן ילדים!

כאמא בעצמי אני יודעת עד כמה קשה הפרידה מתינוק קטן. בעצמי התקשיתי להיפרד מהילדים שלי בגיל רך כל כך, ואני מודה לא-ל על שפרשה ואישה אפשרה לי להמשיך ולהתכרבל איתם לפרקי זמן ארוכים דיים, תוך כדי עריכת השיעור. כיוון שכך, שמחתי לפתוח את הדלתות גם בפני התינוקות של אביטל ואוראל, הצוות הקבוע כאן. שמחנו כולנו על הזכות לעוד כמה חודשים של הנקה וחיבוקים ורוך אינסופי של תינוק, עד כמה שזה התאפשר.

ובין לבין לבין, נתנו מענה לפניות שלכן. ובלשון העם: שירות לקוחות.

מאות אלפי פניות בשבע שנים, במייל ובוואטסאפ וברשתות ובטלפון ופנים אל פנים. מיליון שאלות ובקשות וגם פירגונים וברכות. אנחנו כאן בשבילכן.

מכאן הוצאנו גם עשרות אלפי משלוחים שכללו את כל הדברים היפים שלנו, היומנים, ההגדה של פסח, הספרים, המגנטים… אלה התקופות היפות והעמוסות שלנו!

ואם כבר, תכירו את אביטל ואוראל, שממעטות להצטלם וכמו הצדיקים הנסתרים, אין לשער את רוחב היריעה של פעולותיהן. זו התמונה האחרונה שלנו במשרד, רגע לפני שהחזרנו את המפתחות (וזו המראה הענקית שכיכבה כאן, בעקבות רשימת ההום-סטיילינג של הרבנית ימימה).

אז למה לעזוב?

וואו. קשה עלי הפרידה.

קודם כל, ירושלים היפה נבנית ללא הפסקה. ובשנתיים האחרונות מצאנו את עצמנו בתוך אתר בנייה שוקק ולא סתם בנייה – חפירות וקידוחים של חניון תת קרקעי בעומק של ארבע קומות! הרעש היה בלתי אפשרי ובאמת אין לי מושג איך שרדנו שנתיים כאלה.

והרגשתי שיש כאן הזדמנות לשינוי ולהתחדשות.

ואם כבר לעבור, אז לאן? דבר אחד ברור: אנחנו לא חוזרות לעבוד מהבית, או מהספרייה של בית הכנסת… לא הולכות אחורה!

אולי כאן המקום לכתוב, מניסיון: אישה צריכה “חדר משלה”, מקום בעולם להיות בו, לחשוב, מקום לשהות בו, לתת ממשות בחלומות שלה. גם פרשה ואישה זקוקה לממלכה שלה. דברים טובים קרו במשרד שלנו, ועוד יקרו. ודברים טובים זקוקים למעבדה להגשמתם.

כבר 12 שנים שאני תושבת היישוב תקוע שבגוש עציון. במהלך שבע השנים הללו בהן עבדנו מירושלים, תקוע התפתחה לכיוונים מעניינים, ובין היתר נבנה בה “האב” (HUB) – חלל עבודה משותף. ופתאום נפתחה לנו כאן אופציה למשרד.

ושוב, חודשים שלמים של התחבטויות והתלבטויות והתייעצויות. ורשימות של בעד ונגד. כל כך הרבה שיקולים, אלוקים. אני פוחדת משינויים, לא אוהבת לטלטל את הספינה. אבל היא כבר מטולטלת על גלי הדחפורים וחייבים לקבל הכרעה.

אני לא יודעת מה לעשות, אמרתי לרבנית ימימה. בירושלים אנחנו אוהבות את קבלת הקהל והמגע עם נשות פרשה ואישה שמגיעות אלינו למשרד ואוספות ספרים, ואנחנו קרובות לבית הדפוס ומשוגעות על העיר. אני יודעת שהכל פתיר ועדיין, מה יהיה כשנעבור?

את צריכה לעשות טבלה, בעד ונגד, הרבנית אמרה לי.

היא התפרצה לדלת פתוחה. כמה, כמה כתבתי לעצמי על הפלוסים והמינוסים של המעבר… הטבלה שלי כבר היתה מוכנה. שלחתי לה אותה מיידית.

“זו יצירת מופת היסטורית”, הרבנית התרגשה. “אנשים כל כך כמהים לדעת איך את מְתַחְזֶקֶת את העסק המופלא הזה שלנו, שעבר אתגרים וזעזועים והסדר הזה שיש לך במחשבה והיכולת להעלות על הכתב את הכל – זה עוד יילמד בדפי ההיסטוריה, הדף הזה”.

וקבעה בצהלה: הַאבָּה נגילה, הַאבָּה! 😊

“ויש עוד משהו”, אמרתי לה. “מותר לי לומר שהגוף כבר שולח לי איתותים: יקרת, תקלי עלי. תפסיקי להסיע אותי בכל יום הלוך ושוב לעיר. גם הילדים והאיש שלי, מאותתים לי: אנחנו רוצים אותך יותר. מותר לי לומר את זה?”

“הגוף מבקש הקלה והנשמה מבקשת חירות”, הרבנית ענתה. “אני כל כך מבינה אותך. זו חוויה של לחתוך בבשר החי, אבל כל זה פשוט בא למקם אותך במקום שאת מסוגלת לעמוד בו”.

אביטל ואוראל, הצוות שאין פרשה ואישה בלעדיו, נתנו את ברכתן והסכמתן. מאותו רגע הדברים התגלגלו במהירות. חתמנו חוזה שכירות. סגרנו הובלה. עכשיו צריך לארוז ולהצטייד במחסן איכותי בשביל רוב הדברים שלנו, שבעצם אין להם כרגע מקום בתוך המשרד החדש.

ואיכשהו הכל התכנס.

ופתאום זה קרה. הגיע הראשון לחודש, החוזה בירושלים הסתיים וזהו, המשרד עובר.

דקה לפני פרידה עליתי להנהלה של הבניין ברח’ התעשייה 8. באתי להחזיר את המפתחות ולהיפרד. בדמעות וגרון חנוק אמרתי תודה. על שבע שנים, מבורכות ומורכבות (אותן אותיות). תודה שהכלתם אותנו, שעזרתם לנו כשהיה צורך, פשוט תודה.

נציגת ההנהלה נתנה לי חיבוק גדול. “צדיק עוזב את העיר”, היא אמרה. “אני מרגישה שזה אתן שהבאתן ברכה גדולה לבניין. איזה כיף למקום שזוכה בכן”.

אנחנו כבר שבועיים בתקוע. ההאב מקסים. המשרד שלנו קטן יותר ממה שהתרגלנו, ואנחנו מסתגלות לשינוי הדרמטי ולומדות את סוד הצמצום והריכוז. והשקט! אין דחפורים! האוזניים שלי כבר לא רגילות לעבוד מתוך שקט נעים כזה.

גם הספה שלנו “התקבלה” להאב (אמיתי. הייתי צריכה להוכיח שהיא תואמת לסטנדרט וכמובן לעיצוב המקומי…כאן אין כניסה לגרוטאות). רעות ואני עורכות את מילות הפלא של הרבנית ימימה וכבר הוצאנו מכאן שלושה שיעורים יפהפיים.

אז מה? משנה מקום משנה מזל? שאלה אותי אישה שאני אוהבת. ועניתי: בעזרת ה’, המזל והברכה באים איתנו למקום הבא.

וגם כאן מציון תצא תורה. ממש פה, על הגבעות האלה, מרחק של 15 דקות מירושלים, הסתובבו עמוס הנביא! וגם רבי שמעון בר יוחאי (כן כן!)! וגם “האישה החכמה“! (דמות מקראית שמככבת בספר שמואל). שלושה רחובות בתקוע קרויים על שמם, ואותי זה מרגש.

ואיך אפשר בלי המלך הורדוס שבנה כאן את ארמון הקיץ שלו, כשרצה להימלט מהמולת העיר.

קיץ תשפ”ד 2024. אנחנו נפרדות מהנוף המוכר והאהוב של עיר הקודש, ומתמסרות לפרק הבא.

כמובן שהשיעור בשערי חסד נשאר האבן השואבת. מציון תצא תורה נשית, זה ברור!

ועכשיו אנחנו פותחות את הידיים לברכותיו של המקום החדש וסקרניות לראות מה המעבר יביא עמו – יצירתיות, הזדמנויות חדשות, מפגשים מעניינים.

מוזמנות לבקר במשרדנו החדש ולחוות איתנו את ההתחלה המרגשת עם פחות פקקים וקצת יותר טבע.

והכי חשוב, מלבד השינוי הגיאוגרפי, אנחנו נשארות אנחנו. מבטיחות.

אז אם הגעת עד הלום, נשמח שתברכי אותנו בברכה המסורתית: ישוב טוב!

הַמּוֹצִיאָה לָאוֹר

הבלוג של יקרת

מרחובות ירושלים אל מרחבי המדבר: המסע שלנו

יולי 15, 2024
223 תגובות