ב"ה
ימים קשים עוברים על עם ישראל. הלב נקרע, ומתרחב, וחוזר חלילה, ובלי לשים לב כבר למדנו להחזיק את שתי התנועות האלה גם יחד, ולתפקד. איכשהו.
ואני כל השבוע התהלכתי סהרורית, אפילו יותר ממה שברגיל, בשנה וחצי המערערת שעוברת עלינו. סהרורית, גם מהמתח של אירועי השבוע שעבר (חמאס לא בוחל באף אמצעי, שוב זה הסתבר), וגם בגלל אירוע שקרוב אליי ברמה הקרובה:
הרבנית תרצה רוטשילד, אִמָּהּ של הרבנית ימימה, נפטרה.
ואיך הכל משתלב. מתערבב. האישי מערסל את הלאומי.
איך אמר הרב חיים מזרחי, בעלה של הרבנית ימימה, כשספד בהלוויה: "זה היום ה-500 למלחמה. כבר חמש מאות ימים שאחים ואחיות שלנו חטופים בעזה. עלי לכיסא הכבוד והעתירי בעדנו. אמרי: די, די! אי אפשר עוד".
ואיך אמרה הרבנית ימימה, כשגילינו לזוועתנו שלא את שירי ביבס קיבלנו חזרה: "הקב"ה אומר לי איזו זכות זו, שאמא יכולה לבוא לקבורה. לא ייאמן עד כמה זה לא מובן מאליו מול כאלה שונאים".
אז איפה אני? אה. סהרורית. כותבת ומוחקת ימים שלמים. את הניוזלטר השבועי של השבוע שעבר תכננתי בכלל להקדיש לשמחת ט"ו בשבט – זוכרת את האירוע הזה? נדמה שיובלות חלפו מאז… אך כידוע, תוכניות לחוד ומציאות לחוד. הפוסט היפה והתמונות הצבעוניות נגנזו ברגע שהגיעה ההודעה מהרבנית ימימה: "אמא שלי בשעותיה האחרונות".
וביום ראשון בלילה, אור ליום שני י"ט בשבט תשפ"ה, השיבה אמה של הרבנית שלנו את נשמתה לבוראה. "ברוך דיין האמת", הרבנית ימימה כתבה. שלוש מילים שאומרות הכול. כמה צער!
*
לא הכרתי את הרבנית תרצה מקרוב. בעוד אביה של הרבנית ימימה, הרב אלינתן רוטשילד, היה מחסידי פרשה ואישה הנלהבים ביותר – איש יקר ששלח מכתבים ואימיילים מלאי התפעלות והתלהבות מהמפעל ומשיעורי בתו – הרבנית תרצה עצמה שמרה על ריחוק מכובד. באירועים המשפחתיים תמיד הייתה מכונסת בתוך משפחתה, סופר־אלגנטית ומאופקת.
אבל לפעמים דווקא המרחק מאפשר לראות תמונה שלמה יותר. אני מבינה עכשיו עד כמה הרבנית תרצה הייתה פשוט מרוכזת; מרוכזת במשפחתה ובביתה. לא מחפשת להתערבב. בשבעה הקשבתי לסיפורים עליה והתגלתה לי דמות של אישה מזוקקת, בעלת אינטואיציה חדה, דייקנית כל כך באהבתה ובהליכותיה.
*
לוח הזמנים של הרבנית ימימה היה תמיד מאורגן סביב נקודת ציון קבועה: "יום חמישי זה אמא". הבוקר של יום חמישי היה מוקדש כולו לביקור בבית אִמָּהּ בירושלים. אחרי שבוע גדוש בשיעורים והרצאות, ניחום אבלים ושמחת כלות, ביום חמישי היא הייתה חוזרת להיות פשוט בת.
והיא לא הגיעה בידיים ריקות. תמיד הקפידה להביא מתנה קטנה – בושם או קרם, משהו שיאמר לאמא: חשבתי עלייך. והרבנית תרצה? היא כבר חיכתה לבתה עם סירים מלאים מטעמים ועם אוזן קשבת.
ומעניין – כשהרבנית ימימה מספרת על האהבה האימהית של אמה, היא דווקא מתארת את הביקורת והגערות: "למה דיברת ככה? למה אמרת את זה? תראי איך את נראית!" – כן, גם כשהיא מַרְצָה בפני אצטדיונים מלאים… "בַּפָּנִים היא תמיד הביעה כלפיי את מורת רוחה", מספרת הרבנית ימימה. "אבל מאחורי הביקורת, היא הייתה כל כך גאה!"
בהלוויה האינטימית – משפחה קרובה ומעט מאוד תלמידות – דיברה הרבנית ימימה על השם הזה, "תרצה". יָפָה אַתְּ רַעְיָתִי כְּתִרְצָה, כותב שלמה המלך בשיר השירים. "ואני", אמרה הרבנית בקול רועד, "רק רוצה לְרַצּוֹת אותך, אמא. ולְרַצּוֹת אותך, אבא, ואת אבא שבשמיים. תהיו ילדות מְרַצּוֹת", היא פנתה אלינו, "זה כל כך טוב".
בשבעה היא הרחיבה: "נשים ניגשות אליי, כמעט מתנצלות: 'הרבנית, יכול להיות שאני מְרַצָּה?' ואני חושבת – זה הכיף הכי גדול שיש. אני רוצה להיות מְרַצָּה. רוצה לְרַצּוֹת את התלמידות שלי, שרוצות רק טוב. רוצה לְרַצּוֹת את הילדים שלי".
"ואם הם טועים?" שאלנו. "מה, אמא לא טועה לפעמים?"
"ברור שידעתי כשאמא טועה", השיבה הרבנית. "ובכל זאת, עשיתי את מה שהיא רוצה. למה? כי אמרתי: זאת אמא, ואם אני מאבדת את תודעת הסמכות הזאת – מה יהא עליי?"
הקשבתי וחשבתי על הבחירה המודעת הזו, על השליטה העצמית המופלאה הזו. על ההבנה העמוקה שדווקא בבחירה לְרַצּוֹת טמונה עוצמה גדולה כל כך (הרבנית החכמה כמובן הוסיפה כוכבית: לא לְרַצּוֹת רשעים! אבל לדעת שריצוי זה דבר יקר ערך, לא קורבנוּת; אַשְׁרֵי הָעָם […] שֶׁיּוֹדְעִים לְרַצּוֹת אֶת בּוֹרְאָם בִּתְרוּעָה (תהילים פ"ט, טז , ורש"י שם). אנחנו תוקעים בשופר ותוהים: אנחנו מְרַצִּים אותך, ה'?
הלוואי שנהיה מְרַצּוֹת, אמרה הרבנית ואני לקחתי את זה כנקודה למחשבה.
*
"אני צריכה להתמקם עכשיו מחדש בעולם", אמרה הרבנית. "אמא הייתה בשבילי נ"צ – נקודת ציון. בכל דבר חשבתי: מה אמא תגיד על זה? כל פעולה שלי תמיד הייתה ביחס אלייך. אני צריכה עכשיו ווייז חדש. אחותי", פנתה לגילה אחותה הגדולה ממנה. "את תקחי את התפקיד הזה בעל כורחך, ואת תעזרי לי ותהיי איתי".
*
כשההלוויה הסתיימה, ניגש איש החברה קדישא אל הרבנית ימימה. "אני רוצה להודות לך", אמר בשקט. "אני עובד כאן ימים ולילות, לפעמים אשתי לא רואה אותי שבוע שלם. כשהיא רוצה להתחזק ולהתעודד, היא קוראת את השיעורים שלך. ואני יודע שאני לא היחיד. אין לך מושג מה את עושה בעולם".
הוא השתתק לרגע, ואז הוסיף: "זו עבודה שאנשים לא מבינים עד כמה היא תובעת נפשית. הם חושבים שאנחנו קהי רגש. הם לא יודעים שאנחנו חוזרים שבורים הביתה".
"אני מברכת אותך שתמשיך לעבוד מתוך הרגש הזה בדיוק", השיבה לו הרבנית בחום. "זה מעיד על מסירות הנפש שלך לתפקיד הכל כך חשוב הזה".
"הקב"ה עשה לך מנוחה נכונה, אמא", אמרה הרבנית בקול רך. "עד להתקף הלב, מעולם לא ראיתי את הידיים שלך נחות. תמיד בפעולה – וַתַּעַשׂ בְּחֵפֶץ כַּפֶּיהָ, מִפְּרִי כַפֶּיהָ נָטְעָה כָּרֶם, וַתְּאַמֵּץ זְרוֹעֹתֶיהָ, יָדֶיהָ, כַפֶּיהָ – את פשוט אשת חיל!"
הבטתי באלפי המצבות סביבי. דווקא כאן, במקום הזה, נחות להן סוף סוף כל הנשים העמלות האלה.
ומהר המנוחות – לשבעה.
משונה לראות את הרבנית שלי בתפקיד אחר. היא, שתמיד מרעיפה ונותנת, מברכת ומשמחת, מנחמת ונוסעת – יושבת עכשיו על כיסא נמוך, כמנהג אבלים. מרימה את ראשה כדי לקבל תנחומים ממאות האנשים שהגיעו עד אליה. לפעמים, כך מסתבר, התפקידים מתהפכים. וגם בזה יש משהו מנחם.
השבוע הייתי אמורה לתת שיעור", היא מספרת. "שיעור מיוחד: חגיגת בת מצווה ליתומות. ועכשיו, אני יתומה. ואני מוצאת את עצמי מתחזקת ממה שאני תמיד אומרת להן, לבנות היקרות האלה שהולכות בעולם עם המבט המהדהד 'של מי אני בת?'. את בת-מצווה. הבת של המצווה עצמה. יש לך תרי"ג אימהות – שש מאות ושלוש עשרה מצוות שמתגעגעות אלייך, שמחות בבואך".
שבעה היא סיטואציה מציפה. נכנסים אנשים שמזכירים לך כל כך הרבה, והמון מילים נאמרות באופן אסוציאטיבי, והצחוק והדמע מתחלפים ביניהם כל הזמן ולפעמים מגיעים בו־זמנית…
שוב ושוב חזר הסיפור המופלא על הסבא הגדול של הרבנית ימימה, הרב חיים רפאל שושנה זצ"ל. בהיותו רב קהילה במרוקו, העלה! לתורה! את תרצה בתו! – והיא בת שבע! בלבד! כל מילה בסיפור הזה מעוררת השתאות.
הנה הסיפור, כפי שמספר הרב משה אלחרר:
"כל מי ששמע את הסיפור הזה שאל אותי – את רפורמית? לא. פרוגרסיבית? לא", מספרת הרבנית ימימה. "אני פשוט הבת של אמא שלי והנכדה של סבא שלי. סבא היה בלשן ודייקן. כשמרוקאים נהיים יקים, זה הכי מפחיד", היא מוסיפה בחיוך.
ואני – מתיישבת לידה ועושה את מה שאני יודעת: מקשיבה לסיפורים, לזיכרונות ולחוויות שעולות בחדר. פותחת את המחשב ורושמת כל מילה.
ואז – עורכת. או יותר נכון: מנסה לערוך. כי עריכה פירושה לתת סדר בדברים, להגיש אותם לשכל וללב. אבל הפעם זה אחרת. אלה סיפורים שהם בגדר "תּוֹרַת אִמֶּךָ", דברים שלא בהכרח ניתנים להיכתב. לפעמים לוקח לנו שנים לעבד ולהבין אותם. לוקח לנו שנים לעבד ולהבין את אמא, את האהבה של אמא. כי אמא היא באמת מהות בלתי נתפסת.
מנויות פרשה ואישה תקבלנה את השיעור כסדרו, ואני תפילה שבדפים הללו הצלחתי להעביר משהו מהחממה הזו, מהערוגה המטופחת והייחודית שבה צמחה התורה הנשית שאנחנו לומדות כאן בכל שבוע. תורה היוצאת מעדן ומשקה נשים רבות כל כך.
*
הבוקר המשפחה קמה מהשבעה.
ואני, סוף סוף סיימתי לכתוב. עשיתי את זה פשוט, הכי פשוט שאפשר. זה היה לי חשוב כי בשבילי אתן, נשות קהילת פרשה ואישה, אתן חלק מהמשפחה. ורציתי שתדעו. בשבילי זה שיעור, על אם ובת, על תורה ואהבה.
"יעשו לך שמחה גדולה בשמים", סיימה הרבנית ימימה את ההספד. "ולנו יש חור בלב בצורה שלך, אמא. אבל את עזבת את העולם מלכה, כשם שהיית כל חייך. אני גאה בך כל כך. תודה, אמא. וסליחה".
חיבוק גדול, הרבנית. ❤️🩹
מוזמנות להשאיר כאן מילות תנחומים וחיזוק למשפחת מזרחי / רוטשילד היקרה. כל מילה שלכן מחבקת ומחזקת.
