בסעודות פורים רבות הייתי אבל כזאת, כמו שיש אצל הרבנית ימימה, לא מצאתי בשום מקום. משתה מיוחד במינו, תמצית מרוכזת של אהבה, עין טובה ודאגה אמיתית לנערים, שאיש כבר לא חשב שמשהו טוב יצא מהם. נערי אבני קודש.
בשנה שעברה הגעתי בפורים לבית משפחת מזרחי בירושלים. כשחזרתי הביתה, צלילי סעודת הפורים עדין הדהדו באוזניי והרגשתי שהייתי נוכחת במעמד נדיר. אנושי כל כך לכאורה, וגבוה. מיהרתי לכתוב את מה שראיתי ושמעתי שם.
כל כך כיף לי לחזור לזה, אז אני משתפת גם כאן בשמחה.
קבלו הצצה! כאן בונים נפשות.
ירושלים. שושן פורים תשע”ט, יום שישי. אצל משפחת מזרחי השולחנות ערוכים בחגיגיות. במטבח הרבנית ימימה כבר הכינה את המטעמים. כמויות. הבנים, הבנות והחתנים כבר כאן, גם הנכדים. הרב חיים מתיישב וסעודת פורים מתחילה.
ועדין שקט כאן יותר מדי, פשוט כי טרם הגיעו האורחים החשובים ביותר. האהובים ביותר. מתי הם יגיעו? והנה נפתחת הדלת בקול תרועה. האמת, שומעים אותם כבר מהרחוב, חמש קומות מתחת, שרים ושמחים כטוב ליבם ביין וה-נה הם ב-אים, נערי “אבני קודש”. בלילה הם חגגו פורים בישיבה ועכשיו הם כאן במלוא המרץ והכיף, מוכנים להמשיך לחגוג.
כוכב האירוע הוא הרב חיים מזרחי, האיש של הרבנית ימימה מזרחי, ראש הישיבה, זה שאוהב אותם כנפשו ומכבדם כגופו ודואג, בדגש על דואג, לכל מחסורם, גשמי ורוחני. יושב בראש השולחן והם מרעיפים עליו אהבה ושירי מלכות. את הרבנית ימימה תמצאו מסתובבת ברחבי הבית ושמחה, כל כך שמחה. “איזו שמחה קדוֹשה”, היא אומרת בעיניים נוצצות מדמעות. “את זה רציתי. שמחה בקדוּשה, בצניעות, לא כמו שהיתה להם ברחובות. שמחה של מצווה. תסתכלו עליהם, כאלה נשמות טהורות. ושבורות. אבל קדושות”.
בסוגריים, קצת רקע: כבר מעל ארבע שנים שזה מה שקורה פה בפורים. כארבעים נערים, שאיש לא נתן בהם אמון ולא נתן להם סיכוי, והם נשרו מכל מוסד אפשרי והתגלגלו ברחובות, זרוקים ומחוקים. משפחותיהם נואשו מהם. כמותם יש מאות. הרב חיים והרבנית ימימה היו מגיעים לכיכר ציון ומדברים איתם ואוהבים אותם. ויום אחד הגיעה הזדמנות. מבנה באחד המושבים בהרי ירושלים התפנה, והוצע בשכירות לרב ולרבנית, שהרימו בשתי ידיים את הכפפה והזמינו חמישה נערים מהרחוב להגיע. לבית הזה הם קראו “אבני קודש”. כמו הפסוק קורע הלב במגילת איכה: “אֵיכָה תִּשְׁתַּפֵּכְנָה אַבְנֵי קֹדֶשׁ בְּרֹאשׁ כָּל חוּצוֹת”. כיום יש במקום כ-40 נערים, ויש כבר עשרות בוגרים.
נחזור לפורים תשע”ט בבית הרבנית.
מי לא הגיע? בוגרי הישיבה שהתחתנו. עכשיו הם מקיימים את שמחת הפורים בבתיהם, בחיק משפחותיהם שהקימו. מי היה מאמין. ומיהו הבחור הזה בכובע שרוקד שם – הי, אני זוכרת אותו מפורים הקודם, וזה שלפניו… איך שהוא גדל! “ראית אותו?” הרבנית ימימה מתמוגגת. “מפקד ביחידה מובחרת! וזה שרוקד לידו? גם”.
“וההורים שלהם, מה הם אומרים על זה?” אני שואלת, כי הבחורים האלו מגיעים ממשפחות חרדיות ידועות. הארד-קוד. הרבנית לא עונה. אילו זה היה תלוי בהוריהם, הם היו רבנים גדולים. מה לעשות שרצה הקב”ה והם לא הצליחו לשבת חמש דקות רצוף ורק שמעו את המילים “לא בבית ספרנו” ומכאן הדרך לרחובות ולסכנות היתה קצרה כל כך.
“רגע, הם בצבא, אז מה הם עושים כאן?” אני תוהה.
“הם קיבלו חופשה לפורים”, הרבנית ימימה עונה. “בכל פעם שיש להם חופשה קצרה, הם מגיעים לאבני קודש. לא מוותרים על החברים, על לימוד תורה, על חיזוק קטן עם המלמד”.
“תשמרו על עם ישראל!” היא תצעק לשניים כשהם יגיעו להיפרד.
לחצו כאן לסרטון...
רבי נחמן מברסלב לא היה כוס התה של מרבית הישיבות מהם הגיעו, אבל כאן, טרַנסים של רבי נחמן נישאים בחלל הבית והנערים האלה פשוט מתפללים כל מילה. רוקדים בשיגעון, מתחבקים בדיבוק חברים גדול. הנה הבחור שנכנס לאבני קודש עם תיקים אין ספור במשטרה. לדיון האחרון בבית המשפט הוא כבר הגיע עם החברים החדשים, שנשבעו לשופטת בכל היקר להם ש”הוא גמר עם כל הבלגנים והם ערבים לו” ולא השאירו לה ברירות. עכשיו הוא כאן, רוקד, מתפלל, מוקף אנשים שמאמינים בו ולא רואים בו פגם.
זו בהחלט לא סעודת פורים ביתית רגילה. זו גם לא האווירה היומיומית בבית משפחת מזרחי. אבל היום נערי אבני קודש כאן, והם בני בית. וכאן אוהבים אותם ככה ממש, עם כל האנרגיות שם מביאים. אבנים יקרות שצריכות צורף בעל עין טובה, שישבץ אותם בכתר המלך.
שישיית בירות עושה את דרכה אחר כבוד לסלון. טראח, בקבוק נשבר. החגיגה עוברת לצפון הסלון בעוד כמה בחורים מנקים במרץ. שתי דקות והכל נקי פיקס, החגיגה חוזרת ומתפרשת על פני כל המרצפות. “בחיים אני לא אצליח להבין למה גברים שמחים”, תאמר הרבנית ימימה. “אומרים שאסתר המלכה היתה מסכנה, כי היא נשארה לבד בארמון כשכולם חוגגים. אבל נראה לי שהיא פשוט נוהגת בחוכמה”…
את הנערה המקסימה שהגיעה, והתחפשה למזוזה, הרבנית לא תפסיק לחבק. “הלוואי וכולכן הייתן יודעות כמה שאתן מזוזות קדושות”, היא תאמר לנערה ותכוון על כל בנות ישראל, אהובותיה. “ותפסיקו כבר להלקות את עצמכן, ולחזור למקום הפשע. אתן טהורות ונהדרות”, כאן היא כבר בוכה. “מגיע לך חתן מקסים. תלמיד חכם. צדיק. לא מילימטר פחות מזה”.
השמחה גוברת. בחור אחד מנדנד בירכתי הסלון מנורה ומגלה, לשמחתו, שבכל פעם שהוא מנדנד אותה, הנורה נדלקת ונכבית מאליה. האור והחושך – בידיו! הרב חיים לא מפסיק לקבל חיבוקים. הם פשוט עומדים מעליו ומקדישים לו שיר אחר שיר.
אבל שבת בפתח ולאט לאט הם נפרדים. “הרבנית, תזכי למצוות”, הם מברכים אותה והיא עונה “אמן” מכל הלב. בחור חמוד נכנס למטבח. “הרבנית, אפשר דבש?” הוא אומר ובידו מחזיק תפוח. “שתהיה לנו שנה טובה ומתוקה כדבש”. הוא שיכור, זה ברור, אבל כל כך חמוד. הרבנית תשים מעליו שתי ידיים ותברך אותו ברכות מאליפות לשנה החדשה, ובשיא הרצינות. “נכנס יין – יצא דוס!” היא תכריז ואני מבינה: זה ה-חידוש של הפורים הזה.
רוצים להיות שותפים בדרך הארוכה ושמה “חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַרְכּוֹ”?
כל תרומה מתקבלת בהערכה!
לתרומה פשוטה ומאובטחת – לחצו כאן
https://www.avneikodesh.com/
אפשר גם בטלפון. אלה המספרים: 054-6267100 או 073-7301724
* בחג הפורים הרב חיים עורך “פדיון נפש” – זמן נפלא להמתקת דינים. הפרטים בקישור.
3 Responses
הנאה גדולה לקרוא את הדברים ומשמח לקרוא שיש אנשים כאלו גדולים- הרב והרבנית- שיודעים לראות לתוך הנשמה פנימה ולא לתת דגש לחיצוניות,
אז תודה רבה על ההצצה שנתת לי לקרוא ותודה לה’ שנתן לנו שליחי אמת כאלו!
שלום
האם הרב עושה פדיון נפש גם כעת אחרי פורים ?
נכון שעברה כבר 3/4 שנה, אז מה…
אני קראתי את זה רק עכשיו, ופשוט בכיתי, עד עכשיו עיני זולגות דמעות,
על היהודים הטובים אוהבי ישראל אמיתיים שהקב”ה שתל בעולמינו,
שעושים בחייהם רק טוב, ואור, ושמחה, וזכויות,
ואיזה נס פרטי קרה לכל בחור כזה שפגש אותם,
וכמה אהבה, ורק אהבה, יכולה להחזיר בתשובה ולקרב כל יהודי בכל מצב, גם אותנו, לאבינו שבשמים,
תמשיכו לעשות חיל, להרבות אהבה בעולם, אהבת ה’, אהבת תורה
ואהבת ישראל, לכל אחד ולעצמינו בפרט,