"ברגע קטון עזבתיך"
"תחשבי על מישהי שעבר עליה לילה נוראי", ביקשתי מהמעצבת. "היא ניצולה. נטושה. אבודה. מכורבלת בתוך עצמה".
זה היה תשעה חודשים אחרי השבעה באוקטובר. המלחמה בעיצומה. עשרות חטופים עדיין בעזה. אנחנו בתוך התוהו. שנה קשה כל כך! ואני – נמצאת בסטודיו דוסה, עוברת עם המעצבות מסע שלם בדרך לעצב פסוקים של נחמה מתוך הנביא, שיופיעו ביומן "שנה וברכותיה" של הרבנית ימימה. היומן שיצא לפני כשנה. פסוקים מלטפים ומופלאים, שאנחנו ביקשנו למסוך בהם פרשנות ויזואלית אקטואלית: חייל חוזר הביתה. שולחן ערוך לסעודת חג, ממתין לשבויים שיחזרו. תפילת נשים. ברית מילה לתינוק שנולד לאלמנת מלחמה ולאבא שנפל. רק לכתוב את זה ולהיזכר מה עברנו…
תהליך העבודה על היומן היה אמוציונלי כל כך. אני מודה, לאורך כל הדרך נתתי ליומן לעזור לי בעיבוד הטראומה. זה היה כמו סיכום, יותר מזה – כמו ניקוי. טיהור.
האמת, זה תמיד קורה לי ככה, כשאני נוגעת בחומרים של הרבנית ימימה.
הפסוק שלא הצלחנו לאייר
אבל פסוק אחד לא הצלחנו לעצב:
"בְּרֶגַע קָטֹן עֲזַבְתִּיךְ וּבְרַחֲמִים גְּדֹלִים אֲקַבְּצֵךְ. בְּשֶׁצֶף קֶצֶף הִסְתַּרְתִּי פָנַי רֶגַע מִמֵּךְ וּבְחֶסֶד עוֹלָם רִחַמְתִּיךְ". ישעיהו פרק נ"ד פסוק ז'.
המילים הנוראות האלה! "ברגע קטון עזבתיך". הרי בשבעה באוקטובר 2023, הרגע ה"קטון" הזה היה יממה של רוע ואכזריות צרופה. "בשצף קצף הסתרתי פני רגע ממך", אמאל'ה כמה שזה היה נורא. ועכשיו, לכי ותאיירי את זה. למשל את הזוועה במתחם הנובה ברֵעִים.
רצינו דימוי נשי לפסוק הזה. אצלי בראש, הכל הצטמצם לדימוי אחד: אישה, מצונפת בתוך עצמה, מקופלת בכאב, לבדה בחושך, בין עצי היער.
חיפשנו בכל מקום תמונה שתתאים – באינטרנט, ב-AI – אבל כלום לא תפס את הכאב האמיתי. מאגרי התמונות הציעו לנו תמונות של נשים בהבעה חולמנית מאושרת, מכורבלות בתוך שמיכת פוך מפנקת… כל כך לא בכיוון.
והשעון מתקתק, והיומן כבר חייב להיסגר ולרדת לדפוס.
נקודת המפנה: על הרצפה
אני זוכרת את הרגע שפשוט ירדתי לרצפה של הסטודיו. "תסתכלי עליי", אמרתי לנעמי חנה המעצבת. "ככה היא צריכה להיות, האישה של הפסוק הזה".
"חכי רגע, אל תקומי", אמרה נעמי חנה ו… שלפה מצלמה.
נפלאות הגרפיקה! בתוך כמה דקות התמונה שלנו היתה מוכנה.
וכך, בלי שום תכנון מקדים, נהייתי הפנים האנונימיות של הכאב הקולקטיבי. לפעמים כך נולדת אומנות, מהמקום הכי אמיתי, הכי חשוף. והתמונה שלי – בלי שאף אחת ידעה – ליוותה אלפי נשים במסע שלהן דרך השנה המורכבת הזו.
ועכשיו היומן הסתיים. הגענו לעמוד האחרון. נפרדתי ממנו בצער גדול (השנה לקחתי שבתון מכתיבת היומן, סיפרתי על כך כאן).
והנה, אנחנו אחרי החגים. שנת תשפ"ו כאן, בעזרת ה' שתהא יפה ומבורכת בארגזים של בשורות טובות, ישועות ונחמות. כששאלתי את הרבנית ימימה מה הכותרת לשיעור החדש, היא ענתה: "וּבְרַחֲמִים גְּדֹלִים אֲקַבְּצֵךְ".
וואו. זה החלק השני של אותו הפסוק שעיצבנו ליומן!
כי הנבואה הנוראה, "בְּרֶגַע קָטֹן עֲזַבְתִּיךְ", לא תסתיים כאן. הגיענו ל"וּבְרַחֲמִים גְּדֹלִים אֲקַבְּצֵךְ". זמן איסוף עכשיו. אנחנו לא אותן נשים, לא אותו עם, ולא הכל בסדר, אבל אפשר לקום, לנער את האדמה, לפתוח ידיים לשמיים ולצפות להתגשמות של "וּבְחֶסֶד עוֹלָם רִחַמְתִּיךְ".
