ב”ה
הפוסט הזה נכתב לפני לפני שבוע
אבל החדשות הקשות דחקו אותו.
את יודעת איך זה השנה, אנחנו זזות עם האירועים
הלב מתרחב ומתכווץ
הפרופורציות כל הזמן מגדירות את עצמן מחדש.
ואיך אנחנו לומדות – “מִסִּפּוּרֵי דְּבָרִים שֶׁל הַנָּשִׁים
יְכוֹלִים לֵידַע מַעֲמַד הַשְּׁכִינָה
אֵיך הִיא אוֹחֶזֶת כָּעֵת”
(רבי נחמן מברסלב, “ליקוטי מוהר”ן” ר”ג)
וסיפור הדברים שלי כרגע הוא, ש...
איבדתי את היומן שלי.
כן, איבדתי את יומן “שנה וברכותיה”
אני! שבכבודי ובעצמי ערכתי והוצאתי את היומן לאור 
זה קרה בשבוע של המעבר של המשרד מירושלים לתקוע.
לא שמתי לב שהיומן לא איתי – וזה אירוע נדיר, כי היומן תמיד איתי. תמיד.
אני לוקחת אותו איתי לכל מקום
(כולל למיטה. תמיד לפני השינה אני נזכרת בעוד כמה דברים חשובים שצריכים להיכנס ללו”ז...).
פרקנו את כל הארגזים במשרד החדש. הוא לא באף ארגז.
גם לא בשום תיק / שקית / מגירה.
אין יומן!
לא האמנתי שזה קרה לי
(שוב, הכל בפרופורציות)
כבר ארבעה שבועות שאני מסתובבת חצי תלושה
מרגישה חסרת אחיזה בזמן.
עד כדי כך.
היומנאית הולכת יחפה, הכריזה הרבנית ימימה.
תביני, אני אישה של רשימות.
אני אישה של תאריכים
ואני אחת שצריכה לראות את השבוע שלה פרוש לפניה, כמו מפת דרכים.
ואני צריכה מילים!
כל כך חסר לי עכשיו – ברמה של כאב פאנטום של הנשמה –
שאין לי את הדף הזה שמבהבהב לי ציטוטים קדושים
של צדיקים וצדיקות בימי פטירתם.
אצלי, אפילו הכותרת לבדה, של דבר התורה של הרבנית ימימה
מזרימה לי חמצן.
(השבוע הכותרת היא “כשהחלומות עוברים את כל החומות“.
רק לתת לנשמה להסניף את המילים האלה, לפעמים זה כל מה שצריך)
אני צריכה להתמקם בתוך הזמן
כשבהינף דף אחד אני מבינה איך נראה השבוע הבא
מתי ראש חודש מגיע ומתי בדיוק השקיעה.
זמנים נשיים כאלה.
יותר מזה?
שמתי לב שהיומן שלי ממש מייצר לי חיווטים במוח.
אני רואה את השם של פרשת השבוע + דבר התורה של הרבנית ימימה
ופתאום מסתדר לי כל התפריט של השבת הקרובה:
יש את השבת של “זכרנו את האבטיחים”,
יש את השבת של נזיד העדשים,
יש את השבת של פירות ארץ ישראל.
יש שבת, בקיצור.
זה משהו שלא קורה לי עם שום יומן אחר,
התמקמות מיוחדת בתוך הזמן שהיא שלי.
בתמונה: רשימות, תובנות, כתב יד – זו מערכת היחסים שלי עם “שנה וברכותיה”.
המוח לא אמור להחזיק הכל! אני מורידה את המחשבות לנייר
אגב, אין צורך לסמן וי על כל התוכניות.
תוכניות נועדו לְהִתַּכְנֵּן, לא להתגשם אחת לאחת.
נו אז מה הבעיה, יקרת? שואלת אותי אביטל, מנהלת המשרד.
יש לנו כאן כמה עותקים אחרונים של “שנה וברכותיה” לתשפ”ד,
קחי לך אחד
ופשוט תכתבי בו!
האמת? היא צודקת.
אבל אני פשוט מתבאסת מזה שכל ההצטברות של הדפים, אבדה.
שזה בעצם הצטברות של הזמן, הימים, השבועות והחודשים שעברו
עם כל החלומות והתוכניות והעשייה שהיתה לי.
דווקא השנה הזאת, המטלטלת, הדרמטית
ואפילו בתוכה הצלחתי, איכשהו, ליצור משהו, לתפקד, לחלום?
והאם זה משנה בכלל?
אני, משנה בכלל?
אני מנסה להבין מה הזמן מסמן לי,
יותר נכון, מה מסמנת לי העובדה שאיבדתי את העיגון שלי בתוך הזמן?
אם ננתח את זה לפי הכלל של רבי נחמן
ש”סִּפּוּרֵי דְּבָרִים שֶׁל הַנָּשִׁים” מלמדים אותנו על מַעֲמַד הַשְּׁכִינָה כָּעֵת –
אז…
“אֵיך הִיא אוֹחֶזֶת”?
במה היא אוחזת? ונאחזת?
האם השכינה מרגישה שהזמן שלה אבד?
שהאותיות שלה פרחו באוויר? שנותרו לוחות ריקים?
יקרת, אני אומר לך משהו, הרבנית ימימה אמרה לי הבוקר.
כל כתיבה עכשיו היא כתיבה מאוד, מאוד תלושה. וקשה.
גם הספרים שנכתבים על ה-7.10 נכתבים ממקום של אובדן ותלישה.
קשה מאוד לאסוף ספר, לסגור אותו ולהגיד: סיימנו את הכתיבה.
הכל בעצם הוא בלי סוף ובלי התחלה ובלי אמצע
ובלי שאת מרגישה משהו ברור.
זה נורא קשה
וזה מה שקורה לך עכשיו.
הימים האלה באמת “הולכים ונכתבים”.
על עצמי אני מרגישה את זה, בכל שיעור מחדש, אמרה הרבנית ימימה.
כי האדמה, זזה.
כה אמרה הרבנית.
היום נכנעתי.
לקחתי עותק של יומן “שנה וברכותיה” שנשאר אצלנו במשרד
פתחתי אותו בתאריך של היום, כן כן, עמוד 126...
וכתבתי בו לו”ז לשבוע הזה.
אני מאתחלת. שוב.
עכשיו מְתַפְקדים.
וגם זה בסדר.
בקיצור,
קפצתי לעדכן אותך שאנחנו כבר עמוק בעבודה
על היומן הבא, “שנה וברכותיה” לשנת תשפ”ה.
נשים כל הזמן שואלות אותנו מה קורה עם זה, אז בעזרת ה’, בקרוב.
לא קל לנו לכתוב אותו, בכלל לא. דם, יזע והמון, המון דמעות.
בעזרת ה’, השבוע אנחנו מסיימות להניח בתוכו את
הרעיונות היפים של הרבנית ימימה לפרשות השבוע.
השלב הבא – לסיים ללקט את אמרות החוכמה
ליארצייטים של הצדיקות והצדיקים.
המעצבות בסטודיו “דוסה” כבר עובדות על עיצוב
שנושא בשורה שחשובה לנו עכשיו יותר מתמיד.
