הרבנית ימימה מזרחי - פרשה ואישה

מקום באמצע שום מקום

adi1 — Wed, 18 Dec 2024 10:16:46 +0000

ב"ה

אז אני יושבת לי ככה, קצת מכונסת,

בבוקר של יום שישי.
מרגישה את הכבדות שמתגנבת,

את ההכנות לשבת שככל שהשנים עוברות,

זה נדמה כמו הר שצריך שוב ושוב לטפס עליו

בכל שבוע מחדש.

יודעת שיהיה בסדר, אני תיכף אקום,
אתחיל להכין משהו ומשם זה יזרום.
(בדרך כלל אני מתחילה מלטגן בצל.
אחרי זה הדברים פשוט מסתדרים)

ואז פתחתי את הוואטסאפ.
חברה שלחה לי הודעה:
"יקרה, תראי, תראי מה כתבה מיה טבת דיין!"

קצת רקע –
מיה טבת דיין היא משוררת תל אביבית, מרצה לבודהיזם ופמיניסטית.
(מחילה אם אני מקצרת, מכווצת, לא מדייקת.
כי איך אפשר באמת לאפיין בן אדם?
קל וחומר מישהי יוצרת שהיא גם וגם וגם)

נקודת המפגש שלי איתה התחילה לפני שנתיים,
כשהיא והרבנית ימימה נפגשו על במה אחת בשיח נשי משותף.
האולם היה מלא מפה לפה –
נשים שמכירות ואוהבות את מיה,
ונשים שמכירות ואוהבות את הרבנית ימימה.
והשיחה? היתה פשוט מרתקת!

השתיים שוחחו על נשיות. משלל היבטיה.

כל אחת והזווית שלה, שלפעמים הפוכה לחלוטין לזו של חברתה.

בחלוף שנתיים מאז, אני יודעת שאף אחת
לא שינתה את אורחות חייה בעקבות השיחה ההיא.
אבל ההקשבה! וההומור! והעין הטובה! והכבוד!
רק ככה ננצח, אני חושבת.

בקיצור, נחזור ליום שישי האחרון.

אז למיה יש טור שבועי שהיא שולחת בקבוצת ואטסאפ,

"שש דקות בשישי" היא קוראת לזה.
היא כותבת שם תובנות על החיים "שלנו",
על היומיום שהוא מאוד נשי ומאוד לוקאלי,
ודווקא בגלל זה – הוא גם מאוד אוניברסלי.

מאז ה-7.10, היא מנסחת מחשבות חדשות על העולם שלנו שהתערער.
על הבית, על תחושת הבית,
על מה שמחזיק אותנו בזמנים מערערים שכאלה.
ופתאום, בשישי האחרון, היא כתבה על –
על "יוֹמַנֶחָמָה"!
כן, יומן "שנה וברכותיה" המוכר והאהוב,
שאני זוכה לערוך לרבנית ימימה כבר תשע שנים ברציפות.

הלב שלי עצר לרגע.

מיה טבת דיין, שכותבת על נושאים ברומו של עולם
בעין מתבוננת וחדה,
בחרה לכתוב דווקא על היומן שלנו?
קראתי שוב ושוב את המילים, לא מאמינה.

"זה לא ממש ספר", היא כותבת.
"אני גם לא זוכרת להסתכל ביומן כשאני כותבת בו משהו"…

(כן, זו תופעה מוכרת בעולמנו הדיגיטלי.
אנחנו יודעות ש"שנה וברכותיה – יומנחמה" משמש כעוגן עבור אלפי נשים.
חלקן אכן לא כותבות בו,
אבל עצם העצירה השבועית ללימוד קצר שמחובר לזמן – ממלאת אותן.)

אז היא לא כותבת ביומן, אבל הוא מונח אצלה ליד המיטה!
וכשהיא מתארת אותו לקוראותיה, אני מתרגשת:

"לאורך שבועות השנה הרבנית ימימה שיבצה כל מיני מחשבות שלה על פרשת השבוע,
וציטוטים של כל מיני נשים ואנשים חכמים שעזבו את העולם,
ושלל הבנות שהתאריכים השונים מעלים בה.
אני כל כך אוהבת אותה באופן אישי
שאני ממש מצליחה לשמוע את הקול שלה קורא לי את המילים…"

(שזו אחת המחמאות הטובות ביותר שאפשר לתת לעורכת:
שימרת בהצלחה את הניגון האותנטי של המחבר. ישתבח!)

"וככה פעם בשבוע אני פותחת את היומן של ימימה,
שומעת אותה בעיני רוחי,
לומדת משהו ואז סוגרת אותו עד שבוע הבא."

(זהו, מה עוד נוכל לרצות? עכשיו אפשר לנוח בשקט )

אגב, כאן חייכתי.

אני נורא אוהבת שנשים קוראות לרבנית ימימה…

"ימימה".
ככה בפשטות, בלי תארי רבנות מקדימים.

אני כבר מזמן לא.
אני לא זוכרת את הנקודה המדויקת שבה הפסקתי לקרוא לה בשמה הפרטי,
כשהבנתי עד לעומק העצמות שאני נמצאת במחיצת גדלות.

ועדיין, משמח את ליבי שיש בעולם דמות רבנית דגולה, מלאה כרימון,
שאישה יכולה להרגיש הכי נוח בעולם לפנות אליה כמו שפונים לחברה טובה.
זה נדיר.

אבל מה גרם למיה לכתוב פתאום על יומננו,
על אף שאנחנו כבר בכסלו?

אז כשהיא פתחה אותו בשבוע שעבר

וקראה את הטור השבועי לפרשת "ויצא" שקראנו בשבת האחרונה,
הכותרת היתה "איך מוצאים מקום כשרחוקים מהבית?"
וזה דיבר אליה בדיוק למקום שהיא עסוקה בו כבר תקופה ארוכה.
אולי כל החיים.

כשמו, הטור לפרשת ויצא מדבר על למצוא בית באמצע שום מקום.

כי זה מה שקורה ליעקב בפרשת השבוע:
הוא נמלט מאחיו עשיו, הוא בדרך לחרן. מפוחד.
אפשר לומר שהוא שרף את כל הספינות:
לבית הוריו הוא לא יוכל לחזור
ולבית חדש הוא טרם הגיע.
והוא הומלס.

ושם, על אם הדרך, הוא בורא לעצמו מקום.
שם הוא חולם על סולם יעקב,
שם הוא מקבל את ברכת ה'
ולמקום הזה הוא קורא בית: בית אל.

ומיה מתארת את המהלך הזה שכתבנו ביומן
(היא קוראת לזה "המחשבה השבועית של הרבנית ימימה". אהבתי).
והיא מחברת את כל זה לעולמות שלה. וזה כל כך יפה.

אגלה לך סוד קטן מעולמי כעורכת.
הרבה פעמים במהלך העריכה

אני חושבת על מישהי ספציפית
ועורכת עבורה.

אני יודעת שהרבנית ימימה עושה את זה

בכל שבוע כשהיא מכינה את השיעור שלה,
היא כותבת אותו "למען", עבור נמענת ספציפית מאוד.

את הטור הזה על יעקב מחוּסרהמקום ערכתי

כשאני מעלה בעיני רוחי נשים שפגשתי השנה, שמפונות מבתיהן

ובאופן עוד יותר ספציפי, חשבתי על גיסי וגיסתי האהובים
שכבר למעלה משנה מתגעגעים לביתם שבקריית שמונה.

אז איך בוראים מקום באמצע שום מקום? זאת השאלה

וכמה נפלא שיעקב אבינו מגיש לנו מפתח
גם כשהבית כרגע נמצא בדמיון, ואנחנו בוראות אותו בעצם היותנו.

ופתאום, כשאני בדרך להכין שבת אבל דוחה את הרגע
באמצע הוטסאפ הדחוס שלי
מיה, שעוסקת במקום ובאי-מקום, בעצמה בוראת מקום.

ואני יושבת וקוראת ומתקשה לעצור את הדמעות.

לא בכל יום מישהי עוצרת וכותבים עלייך ועל פרי יצירתך.
יותר מזה – לא בכל יום אנחנו זוכות למבט הזה מבחוץ.
איך מישהי שקצת שונה ממני,
שמגיעה ממקומות אחרים, מעולמות אחרים,
מתחברת ליומן היפה הזה
שהוא בכלל בגדר "מוצר נשמה" אצלנו

(תחשבי על זה –
אנחנו משקיעות עמל אינסופי על ספר
שהוא לא ירוק-עד,
אלא מיועד לשנה אחת בלבד!
ויש. יש שכר לפעולתנו. )

אבל יותר מזה –
אני מתרגשת כשאישה שנמצאת במקום אחר בדרך,
מוצאת עומק ומשמעות בתוכן "דתי"
(כביכול. הרי פרשת השבוע שייכת לכולנו…)

כששתינו לומדות את אותו הטקסט העתיק,
את אותה תורת חיים נצחית,
ושואבות ממנה כל אחת את המים החיים שלה.

ודווקא עכשיו,
כשמספרים לנו בלי סוף על שסעים וקרעים,
כמה יפה לראות את הגשר הזה נבנה מעצמו –
את ההבנות המשותפות שלנו על בית,
על חיים, על קיום אנושי ולאומי.

פשוט זלגתי וחייכתי לסירוגין
ושלחתי לרבנית ימימה, שכל כך התרגשה.

זה לא נגמר כאן.

אני רוצה לספר לך עוד משהו,
החלטתי שהליטוף הזה שבדרך –

אני לא עוברת אחריו הלאה במהירות.
כי זה באמת לא מובן מאליו!

עצרתי הכל, הקדשתי את הזמן,
והתחלתי לכתוב את הניוזלטר הזה,

כשעוצמת ההתרגשות עוד מורגשת.
ודבר מדהים קרה: מרגע לרגע הרגשתי
שמעצם העשייה הזאת, אני מקבלת כוח.

ואז קרה עוד דבר מדהים!
הטלפון צלצל, מספר לא מוכר,
לא יודעת למה עניתי…
אבל הופתעתי לגמרי, כי על הקו היתה…

אבל את ההפתעה השנייה אני שומרת לפעם הבאה.
ברשותך, איך אומר יעקב אבינו בפרשתנו –
"רֶוַח תָּשִׂימוּ בֵּין עֵדֶר וּבֵין עֵדֶר"
לא הכל בבת אחת.
מינונים. זה הסוד.

לסיום,

איך מיה חתמה את הטור שלה?
עם אחד הציטוטים ששילבנו ביומן, ביארצייטים של הצדיקים:

בול.

"להצליח לתת לאחרות מקום" – ומי אמר שזה קל?

ואני מוסיפה שזה מה שמיה טבת דיין עשתה בטור הזה.
בעצם הכתיבה המפרגנת, המפורטת.
זה מה שפירגון.
זה לתת מקום למישהו, להכיר במקומו בחייך!
תודה מיה.

מה שמילים מסוגלות לעשות, זה משהו.

רוצה לכתוב לי חזרה? להגיב, לשתף בחוויה שלך עם היומן,

או בחוויה מחוץ לבית?

אני ממש אשמח לתגובות!

והלוואי המשך שבוע של בשורות טובות ותחושת בית בטוח לכולם

יקרת פרידמן

העורכת

נ.ב. אצלנו יש עותקים ממש אחרונים של "יוֹמַנֶחָמָה" בהנחה משמעותית

(50% הנחה!)

מוזמנת להניח לך אחד ליד המיטה

וכמו שעושה מיה – פשוט לפתוח ולקרוא וללמוד.

מכאן >> לחצי

נ.ב. 2 הבנתי שבחנויות הספרים "יומנחמה" נמכר בהטבה ניכרת

אז מוזמנת גם שם. ברשתות סטימצקי, צומת ספרים, דברי שיר ועוד.

בצילום: רבנית, עורכת, ו"יוֹמַנֶחָמָה"

The post מקום באמצע שום מקום first appeared on פרשה ואישה.

זה פשוט לא פייר! ולכן קיבלתי החלטה

adi1 — Tue, 12 Nov 2024 10:16:02 +0000

ב"ה

זה קורה לי בכל פתיחת שבוע.
הדכדוך הזה, חוסר ההבנה הבסיסי של

"מה השבוע הזה רוצה ממני?"
והצער הקטן שאני חווה בכל פעם מחדש
כשאני מתבוננת בדפים של השיעור

שלנו, "פרשה ואישה"
שלכאורה, זמנו עבר.

כי הרי בשבת קראנו את פרשת השבוע
ועכשיו? היא מתחלפת.
פנינו לפרשה החדשה.

והשיעור הזה שכה עמלנו עליו,
בקרוב יעבור לארכיון. או לקלסר. או למגירה.
ויפנה את מקומו לשיעור הבא.

ובאמת, נחמץ ליבי.

אבל השבוע, עצרתי באמצע הדכדוך ושאלתי:

האומנם?

זה הגיוני?

.
אחרי כל העמל של הרבנית ימימה על כל שיעור ושיעור

.
ואחרי כל העמל שלנו כאן ב"פרשה ואישה" על העריכה והקישוטים…

ואחרי שקהילת הלומדות עמלה גם
(אלפי נשים קוראות, מקריאות בשולחן השבת,
מראות לבן הזוג את הפסקה שהכי רלבנטית בשבילו,
פותחות חברותא…)

ואז מגיע מוצאי שבת, השבוע החדש נופל עלינו
וזהו?
פרשת-שבוע חדשה נפתחת ונגמר השיעור הקודם?
ככה?

פייר?
זה לא פייר!

זה פשוט לא הוגן שאחרי המסע הכל כך ארוך ועוצמתי הזה,

שבו הנפש עברה ניקוי, התודעה עברה ריענון,

מושגי היסוד שבחיינו עברו ניעור מרגש ומשמח

וכולנו קיבלנו כלים משגעים לחיות את החיים האלה – – –

זה לא הוגן שיגיע שבוע חדש ואנחנו פשוט

נתכונן כאן לקראת השיעור הבא
וכל התורה שלמדנו בשבוע שעבר – עוברת לארכיון.

לא מקובל עלי!
לא מוכנה לעבור על כך לסדר היום.

אוקיי יקרת, רק מתלוננת? תביאי גם פתרון!

אז בחוצפתי כי רבה

החלטתי לעשות מעשה.

לאורך יום ראשון כולו התבחבשתי עם המחשבה הזו

והבוקר, הבוקר נכנסתי שוב לתוך דפי השיעור
ודליתי מתוכם כמה פנינים בשבילך,
מילים שריגשו אותי, והתוו לי דרך לשבוע הקרוב

ואני מאמינה שהן יגעו גם בך.

את יכולה לקרוא לזה "בחירת העורכת"…

ולפני כן,

שוב אני מזכירה, אנחנו בחודש של סיילים יפים
מכל עבר אני רואה מודעות: NOVEMBER SALE!
אם זה שופינג IL
ויום הרווקים הסיני
(מה יהיה כבר עם כל הרווקים הסינים, מה??)

תיכף הוא יגיע, בלאק פריידי, שישי הקדוש שמוקדש לשופינג
ולאחריו, סייבר מאנדיי

אז אנחנו כאן, מאריכות את המבצע שלנו
עד שיבוא הכסלו.
נובמבר סייל של חשוון!!

אפרופו נובמבר סייל –

תראי מה כתבה לנו אחת המנויות החדשות, שהצטרפה בשבוע שעבר!

אני רק מזכירה לך מה את מקבלת במבצע המהמם שלנו –

הכנו מודעה מעוצבת היטב

שמציגה את כל מה שאת מקבלת כשאת מצטרפת לקהילת הלומדות
(ובשתי מילים: עושה מנוי!)

בקיצור, בואי נחזור לשיעור האחרון ול"בחירת העורכת".

זו הבחירה שלי עבורך מתוך השיעור האחרון.

קחי איתך לדרך את המילים הבאות:

אני מקווה שכמוני גם את לוקחת את המילים האלה

כצידה לדרך, כאיזושהי הוראה לחיים משמעותיים,

חיים שלא רק מקפלים אותנו אלא גם נושאים איתם

בחירות שזוקפות את קומתינו.

בעיניי אלה המילים שהייתי צריכה לשמוע עכשיו.

הן גם נותנות חומר משובח למחשבה
וגם מתוות לך תוכנית פעולה שמשאירה אותך
בצד הנכון של החיים.

פרשה, לא באנו לכאן סתם.

אנחנו מחוברות אישה לרעותה בשרשרת מופלאה

מחוברות לאברהם ושרה, לרחל אימנו (הלילה – ליל פטירתה )

אנחנו ממשיכות את דרכם ובונות עולם של חסד,

עולם של הגינות.
ומי אמר שזה קל. הרי אברהם הוא "עברי",
כל העולם מעבר אחד והוא – מהעבר האחר.
אבל ככה בונים. ככה לוחמים בשטח בנוי.
אנחנו הרי רוצות להקים משהו אמיתי, בר קיימא.
ואת לא לבד. וגם אני לא. ברוך ה'.
וביחד, ועם פרשת השבוע, אנחנו כוח.

זהו להפעם, אני מרוצה מהניוזלטר הזה

ניוזלטר יום ב' שמושך לנו שובל של אור ונצנצים
מתוך השיעור הקודם של הרבנית ימימה.

ומקווה שזו פתיחתה של ידידות מופלאה,
של חברותא מתוקה שלנו.

אם הניוזלטר הזה עבר לך מהר מדי

אז אני מזמינה אותך להצטרף אלינו ולקבל את השיעור המלא,
ולא בקצרצרצרה ביום שני
אלא הכי טרי, ביום חמישי – לקראת השבת

ועכשיו המנוי במבצע, במחיר שלא יחזור
(ורק בחשוון / נובמבר סייל)

נשתמע, ושיהיה לנו שבוע של בשורות טובות אמן

יקרת. העורכת

נ.ב.

מעדיפה להצטרף אלינו במסלול חודשי ללא מחויבות?

גם מצוין!

The post זה פשוט לא פייר! ולכן קיבלתי החלטה first appeared on פרשה ואישה.

איך שיחה לילית עם הרבנית ימימה סימנה את נקודת המפנה של היומן

adi1 — Mon, 02 Sep 2024 10:20:36 +0000

ב"ה

השבוע נפתח עלינו בבשורות קשות מאוד.

ישבתי אתמול כואבת, משותקת מול המסך.

ניסיתי לכתוב משהו, לתת לעצב צורה ומילים.

ויצא לי הסיפור הבא.

סיפור קצר בשלושה חלקים.

חלק ראשון: מה נשתנה בנו השנה?

יומיים לפני שסגרנו את היומן לדפוס, עוד לא הייתי שקטה.

נכון שהכל כבר ישב במקומו:

עשרות טורים שבועיים של הרבנית ימימה בפתיחת כל שבוע

הציטוטים היפים מתורותיהם של ענקי רוח, צדיקים וצדיקות, בימי פטירתם

העיצוב המרגש שכבר עשה לנו בכי

(זה הרגע שאנחנו יודעות שפיצחנו משהו חזק)

כל הקצוות נתפרו.

ועדיין, הרגשתי שמשהו חסר.

זה קצת קשה להסביר. אבל אני אנסה.

מה שקורה זה שבכל שנה מחדש

היומן שלנו, "שנה וברכותיה",

תופס את הכיוון שלו תוך כדי התהוות.

כלומר, תוך כדי העבודה עליו, מתבהר לנו

איזה כיוון אנחנו תפסנו השנה.

איפה אנחנו עצמנו אוחזות.

איזה נשים נהיינו השנה?

התשובה תמיד מתגלה לנו תוך כדי

והיומן אוסף אותנו ככה, כמו שאנחנו

ונותן לנו יד לשנה החדשה שבפתח.

מכאן מזמינים יומן לשנה החדשה,
רואים דוגמאות ומקבלים תשובה לכל השאלות

חלק שני: שיחה לילית עם רבנית בדרכים

אז אנחנו כבר בשלבי סיום של הכנת היומן

ועדיין, ההתבהרות הזאת? חסרה לי.

היומן אמור לשקף אותנו.

מה נהיה מאיתנו בשנה המטלטלת שעברנו?

אני מבינה שזה הזמן לצלצל לרבנית ימימה.

לילה, הרבנית בדרכים, חוזרת מכנס גדול.

איילה המפיקה שלה על ההגה

ושתיהן במצב רוח מהורהר.

"יקרת, פגשתי בכנס את זו וזו", הרבנית מספרת לי.

"אישה שהיא כל כך גיבורה של השנה הזאת.

והיא אמרה משהו מדהים, חכי שנייה,

אני כותבת לך בדיוק את מה שהיא אמרה.

אלה מילים שהן השראה, חיזוק אדיר

בואי תכניסי אותן לתוך היומן. עוד לא מאוחר, נכון?"

אוקיי. אני מקשיבה. נראה לי שיש כאן קצה חוט למשהו.

ואני שומעת שהרבנית נכנסת לסיעור מוחות עם עצמה.

המחשבות שלה רצות על טורבו:

"כן, ותוסיפי גם את המילים של איריס חיים: 'לבחור באור ולא בבור'.

ואת זוכרת מה שאמרה דיצה אור, אמא של אבינתן שנחטף,

שהיא מניחה בכל יום את התפילין שלו – על לוח ליבה?

ואיך הוא אמר, 'תכתבו על קברי: עשה הכל כדי להתחתן'.

זוכרת מי זה? הראל שרביט הי"ד. הוא נפל בעזה.

ושנדי סדובסקי המדהימה ששלחה לי את שיר שכתבה על שמחה

יואו, ואלומה לב! יש לה דיבור מדהים על ישועה…"

זו היתה נקודת התפנית.

בעיניי, ברגע הזה היומן קיבל את הייחודיות שלו.

ובאותה נסיעה לילית הרבנית ימימה

ממשיכה לשחזר עוד ועוד מפגשים שהיו לה השנה

עם אנשים ונשים גיבורים וגיבורות

ולדלות משם פנינים.

וגם איילה המפיקה מצטרפת לשיחה,

איילה שבמשך 11 החודשים האחרונים

רק התרוצצה עם הרבנית בכל קצווי הארץ

ועכשיו היא מוסיפה לנו עוד

ו,אני – מתקתקת הכל למחשב,

מנסה לתפוס את הרוח במעופה

והנה מתהווה לה רשימה של משפטים מדהימים.

כל משפט כזה הוא מפגש מזוקק,

תורה שבעל פה שהזדככה ברגע שבור לרסיסים

משנת-חיים שמושיטים לנו האנשים הנדירים האלה

שהתנוצצו בכל אורם השנה.

אנשים ונשים שהרימו את הרוח שנשברה,

שהחזיקו את הלב של כולנו, תוך כדי שהם

מחזיקים את הלב של עצמם.

אנשים שבסוף, עצם קיומם פשוט מנחם אותנו.

היו כל כך הרבה כאלה!

מתוכם בחרנו מעט. תמצית שתיכנס ליומנחמה שלנו.

חלק שלישי: רייצ'ל גולדברג פולין

תרומתי הצנועה לרשימה:

"זוכרת שהיתה לך שיחה

עם רייצ'ל גולדברג פולין?" אני שואלת.

"אמא של הירש, שנחטף לעזה.

את התעלפת מהמסר שהיא שלחה לו:

'אנחנו אוהבים אותך. תהיה חזק. תשרוד'".

"נכון! זה נהיה לשיעור שלם אצלנו", הרבנית התרגשה.

"שאלתי את רייצ'ל מאיפה הכוחות

והיא ענתה: אנחנו יהודים. נגזר עלינו להיות מקווים".

וכך גם המילים של רייצ'ל נכנסו פנימה, לתוך היומן.

תמצית של לב של אמא, מחכה לבן שלה.

אני נזכרת איך הרבנית הנחתה אותי:

"כשאת מציינת את השם של רייצ'ל,

אל תכתבי 'אמא של הירש החטוף'.

תכתבי 'אמא של הירש שנחטף'. בלשון עבר.

כי זה קרה. ועכשיו, הכל פתוח.

אנחנו מחכים לו שיחזור, בעזרת ה' עד תשפ"ה".

ברור שחיכינו לו שיחזור, לא האמנו

בשום אפשרות אחרת.

את בטח כבר יודעת מה קרה.

במוצאי שבת התבשרנו שהירש נרצח בשבי.

יחד עם חמישה חטופים וחטופות נוספים.

צער אינסופי

"קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים

רייצ'ל מְבַכָּה עַל בנה,

מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם עַל בנה כִּי אֵינֶנּוּ",

כתבה הרבנית ימימה לרייצ'ל.

"את אמרת לו, 'תהיה חזק. תשרוד'.

והוא – מילא את הציווי הראשון שלך, שהיה תלוי בו, אמא.

ועכשיו כולנו מתפללות עלייך שתישארי חזקה. שתשרדי".

איזו אמא. איזה הורים. איזה בכי.

ושוב,

כמה שאני מתנחמת באישה הגדולה הזאת שנכנסה השנה לחיינו

בנסיבות שהיא וכולנו לעולם לא היינו בוחרים מרצוננו להיפגש בהן.

אפילוג

אז אנחנו הנשים של השנה הזאת.

שאוהבות את העם הזה אהבת נפש, יותר מכל שנה אחרת.

שאוהבות את הילדים שלנו אהבת נפש.

שמחכות להם. תמיד.

נשים שנלחמות על האהבה. ועל הבית.

מצפות לישועה, גם בשעות החשוכות של הלילה.

מחוברות.

גילינו את זה על עצמנו ביתר שאת בשנה הזאת

ואת כל זה, אף אחד לא יוכל לקחת מאיתנו לעולם.

אז זה הסיפור שלי היום.

ויהי רצון שהמקום ירחם עלינו
וישלח בשורות טובות ונחמות שלמות

לליבנו השבור

יומנים ראשונים מתחילים לבקוע מהכריכייה

תוך כדי שאני כותבת לך בדמעות

מפיק הדפוס מבשר שיומנים ראשונים

מתחילים לבקוע מהכריכייה…

בימים טרופים כאלה, כל קמצוץ נחמה עוזר.

בעזרת ה', עד סוף השבוע גם היומניות יהיו מוכנות.

אם טרם הספיקות, הזמיני כבר עכשיו במחיר מכירה מוקדמת

הצטרפי לתור של המשלוחים. שווה!

עוד משהו שכדאי לדעת,

כל מי שרוכשת יומן מקבלת מייד למייל

את העמודים של חודש אלול בקובץ להדפסה ביתית.

כך שאת לא תפסידי אפילו יום אחד של יומנחמה.

יש שאלות?

הכנו עמוד מסודר ומהמם לכבוד היומן החדש!

מכאן מזמינים יומן לשנה החדשה, רואים דוגמאות ומקבלים תשובה לכל השאלות

יש לך שאלה נוספת? כתבי לנו.

יקרת. העורכת

The post איך שיחה לילית עם הרבנית ימימה סימנה את נקודת המפנה של היומן first appeared on פרשה ואישה.

לשרוד זה המון

adi1 — Thu, 02 May 2024 17:13:59 +0000

ב"ה

את רייצ'ל גולדברג פולין אני מכירה כבר הרבה שנים.

ג'ון, בעלה, למד עם בעלי בתיכון היהודי בשיקגו.

והם החליטו לקשור את גורלם בארץ ישראל,
חצו אוקיינוסים ועשו עלייה.

לא אשכח את הרגע בחתונה שלהם
כשרייצ'ל, הכלה היפה
חולצת את נעלי העקב החגיגיות
ומחליפה אותן בנעלי ספורט לבנות
כדי שתוכל לרקוד כהוגן בחתונה של עצמה…

ג'ון ורייצ'ל הקימו את ביתם בירושלים.
נולדו להם הירש, ליבי ואורלי.

החיים היו סך הכל יפים ונורמליים,
סיפור הצלחה של זוג עולים…

עד לשמחת תורה.

כמה היה לי קשה לשמוע

שבתוך כל האירועים הקשים של 7.10

גם הירש המתוק, הבן של ג'ון ורייצ'ל, הוא בין החטופים

לאחר שהיה במסיבה ברעים.

מאותו רגע, החיים התהפכו.

בבוקר שמחת תורה הירש עוד
הספיק לשלוח לאמא שלו הודעה בוואטסאפ:
"אני אוהב אתכם. אני מצטער".

ובבת אחת הם נזרקו לתוך חוסר ודאות וכאב
ללא צדק וללא רחמים
עם הרבה, הרבה פחד.

מסתבר שהירש הסתתר בתוך המיגונית, ששימשה
יותר כמלכודת מוות,
לאחר שהמחבלים זרקו לתוכה רימונים,
שהרגו את מרבית מבקשי ההגנה שהיו בתוכה.

לאחר כשבוע וחצי של חוסר ודאות,
קיבלו ההורים סרטון של החטיפה.
רואים את הירש, ידו קטועה,
נכנס לטנדר של המחבלים.
אמאל'ה ואבאל'ה.

הקשבתי לראיונות הראשונים שלהם.

כמה שהם דאגו לו, להירש,

שנחטף לעזה עם יד פצועה, קטועה
ומדממת.

"הוא צריך אנטיביוטיקה", רייצ'ל חזרה ואמרה.
"אני דואגת לו. היד שלו
בסכנת זיהום, הוא חייב טיפול".

תהיתי למי בדיוק היא מדברת.
לאנשי החמאס האכזריים?

לארגונים ההומניטריים הבינלאומיים שאנחנו כבר

יודעים שלא עשו הרבה?

ולמה את מתעכבת על היד, רייצ'ל?
החיים חשובים יותר מהכל!

אבל היא, אמא של הירש, יצאה לקרב חייה.

אני מדמיינת אותה נועלת את נעלי הספורט,

והפעם – לריצה למרחקים ארוכים

(שהלוואי ותסתיים בקרוב בריקודים).

בכל בוקר היא הדביקה על חולצתה

(ועדין מדביקה, נכון לכתיבת שורות אלה)

מדבקה פשוטה ועליה רשמה את מספר הימים מאז שמחת תורה.

("אימהות סופרות", אומרת הרבנית ימימה.

"אוהו כמה שהן סופרות.
נשים יודעות ספירה מהי, הצטברות מהי".)

ואני כבר יודעת שרייצ'ל חכמה ומרשימה.

שהיא מתנסחת באלגנטיות וברהיטות.

שוקלת מילים בתבונה.

שהיא למדנית.

ומלאת אהבה לעם ישראל ולארץ ישראל.

אבל את רייצ'ל הזאת, שנהייתה ל"אמא רחל"

לא הכרתי. לא כך. עד לשנה הזו

ופשוט התמלאתי השתאות והערצה.

"את חייבת לפגוש אותה", אמרתי לרבנית ימימה.
"נראה לי שיהיה לכן הרבה על מה לדבר".

המפגש עוד יתקיים
ובינתיים – רייצ'ל עושה ככל יכולתה
כדי להחזיר את הירש הביתה.

לאן היא לא הגיעה.

רייצ'ל נאמה במטה האו"ם בניו יורק ובג'נבה

ואף נפגשה גם עם האפיפיור.

היא נפגשה עם הנשיא ביידן

ועם שועי עולם.

מפגשים פומביים וגם דיסקרטיים.

היא שילחה את לחמה בכל מקום שהתאפשר.

ועם כל יום שעבר,

רייצ'ל גולדברג פולין הפכה להיות אחד הקולות הבולטים

ביותר במאבק להחזרת החטופים.

בזמן הזה שאין אות חיים מבנה,

היא איבדה ממשקלה. שיערה האפיר,

פניה היפות התבגרו מכפי גילה.

היא לא מסוגלת לאכול מתוק,

כי להירש לא מתוק עכשיו.

הזמן קפא מלכת בביתם בירושלים.

היא וג'ון והבנות, ליבי ואורלי,

מרכזים מאמץ. עכשיו הירש. הירש. הירש.

בכל שאר חטופי עמו ישראל.

הירש בן פערל חנה, זה שמה העברי של רייצ'ל.

ופתאום,

לפני שבוע

החמאס שחרר סרטון של הירש!

אחרי מאתיים ימים שאיש לא יודע לומר מה עלה בגורלו.

ונכון שהרשעים האלה הכתיבו לו מה לומר
בשם הלוחמה הפסיכולוגית המרושעת שלהם.

ונכון שהוא ללא החיוך הרחב והחופשי.

והיד שלו אכן קטועה.

הגדם נוכח בבירור.

"נשברתי, זו היד הדומיננטית שלו",
רייצ'ל אמרה.

"אבל הוא חי".

מי חלם אי פעם שלקבל סרטון כזה מהילד שלך
ייחשב לשיא של פריבילגיה…

"אבא, אמא, ליבי ואורלי, אני מתגעגע אליכם", הוא אומר שם וקולו נסדק.

והם, צפו עשרות פעמים.

ובכו.

וצילמו סרטון בחזרה. בשבילו.

הלוואי ומישהו שם נותן לו לצפות…
כי בסרטון הזה, שהלוואי ומישהו שם נותן לו לצפות בו,
בין הדיבורים הנצרכים על חשיבות החזרת החטופים בהקדם,
ראיתי את רייצ'ל נדרכת לפני שהיא מדברת.
ממקדת את המסר שלה.

ואז, שלושה דברים רייצ'ל אמרה לבנה,

שנמצא כל כך קרוב, וכל כך רחוק.

היא ישבה לצד ג'ון, האיש הטוב שלה
הישירה מבט למצלמה

ודיברה בשילוב מופלא של רוך ותקיפות.

אלה שלושת הדברים שאמרה להירש:

אנחנו אוהבים אותך.

הישאר חזק.

תשרוד.

התרגשנו מזה כל כך.
היה לי ברור שבקרוב יהיה מפגש של רייצ'ל עם הרבנית,
אין שלא.

"את חושבת שזה מסר כללי?" שאלתי את הרבנית ימימה.
אני יכולה לעשות ממנו 'העתק הדבק' לילדים שלי?"

כזאת אני, לקטית של מסרים
ואיכשהו, בזמן הזה,
המסר הכי פרטי בעולם ששיגרה אמא רייצ'ל לבנה הירש
נגע בי בול בנקודת האמא.

"לגמרי", הרבנית השיבה. "אלה ממש מילים מזוקקות של אמא.
מילים כאלה נחרטות.
כמו בשואה, כשהורים זרקו את הילד שלהם מרכבת נוסעת
ואמרו לו: תישאר יהודי".

גם אני הרגשתי שיש כאן מסר לאומה.

"אני רוצה לתרגם את זה לעברית", אמרתי לרבנית,
"אבל בהתאמה אלינו, לנשים של 'פרשה ואשה'.
מילים שילכו איתנו:

אנחנו אוהבות אותך.
תשארי חזקה.
ו… תשרדי? זו מילה קצת דרמטית, את לא חושבת?
אולי במקומה נכתוב 'תצמחי'? או 'תשמחי'?
איזה איחול היית שמה כאן?"

"אני הולכת עם 'תשרדי'", הרבנית אמרה בהחלטיות.
"ואל יקל הדבר בעיניי, יקרת.
זה המון, לשרוד. זה המון.
זו לא ברירת מחדל!"

והיא התחילה להסביר שלכל אחת מאיתנו
יש את נקודת הזמן המסוימת הזו
שבה ההישרדות היא פסגה של גבורה

ואני לפתע ראיתי את ההשראה יורדת עליה
ופרשת השבוע, "אחרי מות", מהבהבת ומדברת אליה בחידושים.
"תראי את אהרון הכהן", היא אמרה.
"האב השכול, אחרי מות שני בניו.
ומה הוא עושה –
הוא קם. ומתלבש.

מה הוא לובש? בגדי שרד!

כן, כך התורה קוראת לבגדים של הכוהן הגדול:
'וְאֵת בִּגְדֵי הַשְּׂרָד; וְאֶת בִּגְדֵי הַקֹּדֶשׁ לְאַהֲרֹן הַכֹּהֵן' (שמות ל"א, י').
איך יתכן שהתורה מכנה את בגדי הקודש – בלשון הישרדותית?
מה זה אומר, בגדי שרד?
בלבוש הזה הוא ממלא את התפקיד היומי המופלא שלו.

ואני רואה את זה כל הזמן אצל התלמידות שלי",
אמרה הרבנית בהתרגשות.
כמה פעמים אני רואה אותן לובשות בגדי שרד, כמה.
עם חלומות שנחטפו להן,
אהבה שנגדעה להן
בלב כבד לפעמים
והן – הולכות למלא את תפקידן.

שרידה היא המון.
ודווקא הדיבור הזה, 'אנחנו אוהבים אותך. הישאר חזק. תשרוד" –
למילים כאלה יש כוח אדיר בזמני כאוס."
כה אמרה הרבנית ימימה
(ואני כהרגלי רשמתי כל מילה)

רייצ'ל גולדברג פולין נבחרה להופיע ברשימת
100 המשפיעים בעולם לשנת 2024
במגזין "TIME".

בשליחות הזו שנכפתה עליה, היא משמיעה

קול צלול של אמא, של בת אנוש.

"את חייבת לספר לי", אמרה לה הרבנית ימימה
(כן, המפגש המיוחל התרחש סוף סוף)
"איך ידעת לשלוח להירש
את המילים האלה דווקא?"

"כבר חודשים אני מתאמנת על זה", רייצ'ל גילתה לנו.
"האמת, מההתחלה אני 'שולחת' להירש את המילים
האלה ממש, מתוך המחשבות שלי.
וכשפתאום ראיתי אותו חי ומדבר,
היה לי ברור שאלה בדיוק המילים שאומר לו בקול רם,
ובטון של ציווי.
לא בקשה, לא תפילה, לא איחול.
ציווי!"

מאיפה יש לך כוחות? הרבנית שאלה אותה.

"התקווה היא חובה", עונה האישה שסופרת,

בכל יום סופרת.
והוסיפה – וזה היה שיעור באמונה דווקא מאישה
שמרעישה עולמות, שעושה כל כך הרבה למען
השבתו של בנה –

"נגזר עלינו להיות מאמינים בזמן הזה, מפני שאין שום דבר אחר".

התחזקתי מזה כל כך.

איזה אנשים חיים בינינו.

משפחת גולדברג פולין היקרה,
כמה גדולים אתם. כמה עוצמתיים.
אנחנו כואבות אתכם

ומחכות אתכם לשובו של הירש.

***

אהבת? מוזמנת לכתוב לנו בתגובות, ואפשר גם לכתוב מכאן לרייצ'ל.

The post לשרוד זה המון first appeared on פרשה ואישה.

חרבות ברזל. חלק א'

נעם וולק — Sun, 05 Nov 2023 14:50:25 +0000

מאחורי הקלעים של פרשה ואשה

קשה לקלוט את זה, אבל אנחנו בפתחו השבוע החמישי ל"חרבות ברזל".
מרגיש שעברו שנים, שנות אור אפילו, מתקופת החגים.

כמו כולם, גם אנחנו כאן ב"פרשה ואישה" עברנו טלטלה עצומה
וחשבתי לשתף אותך בקצת מהמאחורי הקלעים שלנו בשבועות האחרונים.

1. לא כך דִּמיַינו אי פעם את שמחת תורה

כבר במהלך השבת ההיא, בעיצומו של חג שמחת תורה,
שמענו. כל אחת ממקומה.
אני גרה בתקוע (ישוב בגוש עציון).
בבית הכנסת שלי יש לא מעט "ביטחוניסטים"
שהיו מעודכנים משעות הבוקר המוקדמות
על האירוע הקשה, הרצחני, חסר התקדים שפוקד את ישראל.

מודאגים רקדנו עם ספרי התורה,
בלב הולך וכבד סיימנו את פרשת "וזאת הברכה"
כשהגענו לפרשת "בראשית" כבר היינו מבועתים.

הדבר היחיד שהגן עלינו מפני צרורות של בשורות רעות
ודחה אותן, ולו רק בכמה שעות,
היה שמירת השבת.

עד למוצאי שבת.
כשפתחנו את כלי התקשורת בערב,
התחלנו לעכל את היקף הזוועות.

הבנו שאנחנו לא רק "בפתחה" של תקופה אחרת;
אנחנו כבר בתוכה.
נזרקנו פנימה ללא הכנה מוקדמת, בהפתעה גמורה.
מצב שלא יכולנו לדמיין לפני כן, ועכשיו הוא נהיה למציאות:
חטופים! מאות!
הרוגים – מאות!
פתאום טבח, ואכזריות שאין לתאר
אנשים בבתיהם, או במסיבה גדולה – מה קורה כאן?
אני חוזרת להרגשה הראשונית. להלם. אמאל'ה, אנחנו בתוך הזיה?

ומה עושים עכשיו?

אני מפשפשת אחורה בהתכתבויות שלי עם הרבנית ימימה.
אני כבר מכירה אותה היטב וכבר יודעת שהיא נכנסת עכשיו למוד חירום,
כלומר: לומדת את המצב בקדחתנות.
כל החיישנים בקליטה מלאה.
ואני כבר יודעת, מניסיון,
שאנחנו במציאות הזאת, נעשה את מה שאנחנו הכי טובות בו!
כלומר: לימוד. תפילה. בנייה ותחזוקת חוסן.

הרבנית מיד פותחת את הספרים.
הראשון שעולה בדעתה הוא הרבי מפיאסצנה, בעל ה"אש קודש".
דווקא הוא, שנרצח בשואה, שדיבר וכתב לחסידיו הדוויים בגטו.

והיא שלחה לי שאלה כואבת
שהוא שואל את הקב"ה בכאב בימי השואה האיומה:
היתכן שכל התפילות שלנו, החל מאלול ועד שמחת תורה כולל – לא התקבלו לרצון? (מדהים – זה אותו התיזמון בדיוק!)
הרי היינו אחרי חג של שבעה ימים. אחרי כיפור.
אחרי ראש השנה ועשרת ימי תשובה ואחרי אלול,
למה זה קורה לאנשים טובים, למה זה קורה לנו?

זה היה השיעור הראשון שקיבלנו באמונה:
אדם מאמין בשעת צרה נושא עיניים לשמים
ומחפש את מי שמסובב את הכל.
שואל אותו בכאב גדול את כל השאלות.

וזו בהחלט תהיה אחת השאלות הגדולות שהרבנית תיתן לה ביטוי
במילים האלה:
איפה היה אלוקים בשואת ה-7/10?

אבל כעבור דקות ספורות הרבנית כתבה לי: עזבי. אולי בלי שאלות. אולי רק תפילה.

וכך העלינו ברשתות את התפילה הקצרה, העתיקה כל כך, הרלבנטית כל כך:

2. פותחות חדר מלחמה

עוד באותו הלילה של מוצאי החג-שבת הרבנית עלתה לשידור.
היא דיברה על כך שלפני הכל, זו מלחמה בנשים.
הבית נפלש; זה הסיוט של כל אישה באשר היא.
היא הזכירה את המלחמה בעמלק,
שהנביא אומר לו: "כַּאֲשֶׁר שִׁכְּלָה נָשִׁים חַרְבֶּךָ
כן תִּשְׁכַּל מִנָּשִׁים אִמֶּךָ".
הצער הנשי החובק-כל, לא עלינו,
הוא ההצדקה למלחמת חורמה באויב.

ואנחנו, מתמללות כל מילה.
בשתיים בלילה שלחנו מסר ראשון לכל נשות קהילת פרשה ואישה.
כן, יכלנו לחכות למחרת, אבל הרגשנו שזה קריטי.
והאמת, מי יכלה לישון בכלל. אנחנו בטח שלא הצלחנו להירדם.

אפשר לומר שמיד במוצאי שמחת תורה פתחנו חמ"ל (חדר מלחמה).

הבנו שעם ישראל חפור ברשתות החברתיות
וזו הדרך שלנו לתקשר עם עשרות אלפי נשים בישראל ובעולם,
נשים שמבקשות לשמוע מה אומרת הרבנית ימימה
שיודעות שהיא תסמן לנו איזשהו שביל בתוך הכאוס.

כך התחלנו להעלות פוסטים בפייסבוק ובאינסטגרם שלנו,
ולשלוח תכנים גם בקבוצות הוואטסאפ של פרשה ואשה.
למשל:

(מכאן מצטרפים לקבוצות הוואטסאפ השקטות שלנו, מוזמנת >> לחצי)

המשרד שלנו בירושלים נשאר ריק ונעול.
נשות הצוות של פרשה ואשה עבדו מבתיהן.
הילדים עלינו וסביבנו ואנחנו – עושות משמרות.
אין לנו זמן להיות בהלם. זקוקים לנו!

מאות שאלות זורמות אלינו, ובכל הפלטפורמות:
ברשתות, בוואטסאפ, בטלפון, במייל…
ונשות הצוות – קוראות הכל. משתדלות לעטוף.
שולחות איחולים לבשורות טובות.
מעבירות שאלות לרבנית ומחזיר תשובות במידת האפשר.

חלק גדול מהפניות העברנו לאיילה.
תזכרו את השם הזה. איילה אדרי,
המפיקה של הרבנית ימימה.
במסירות נפש אינסופית, תוך שהיא מוצפת פניות חירום,
איילה כל כך השתדלה לחזור לכולן.

אמאל'ה, איזה פניות! לא פשוט בכלל.

גם הרבנית ימימה עבדה מביתה. ההרצאות והמסעות נבלמו.
מוקפת בילדיה ובנכדיה, שפתאום כולם בחופש מהלימודים
ואיך לא, מוקפת ספרים.
שואבת חיים ומשקה סביב.
לומדת. לומדת. לומדת.
זה מה שאנחנו, היא אומרת לי. קהילת לומדות.
כשאנשים יפנו לקמעות (וזה אנושי ומובן),
אנחנו נתעקש להחכים. ללמוד את השיעור שלנו, תרתי משמע.
הלימוד הזה הוא אחזקה, לא פחות.
כשהאירועים מסביב מְשַׁתְּקים, הלימוד נותן לנו יכולת
לשמר תחושת שליטה כלשהי במרחב.

היא עברה מזום לזום לזום,
מנערות בתיכון לנשות לוחמים לאחיותינו בתפוצות ל…
אולפן שידורים היא פתחה אצלה בסלון, מול קיר הספרייה הגדול.

היא תיתן תפילות קצרות. תהילים פרק כ' למשל, להצלחת החיילים.

היא תאמר: כל תפילה שווה. גם פסוק אחד שאת אומרת בכוונה. יודעת מה, היא תגיד בשבוע השלישי למלחמה. אפילו בלי כוונה! למילים ולאותיות יש ערך כשלעצמן.

היא תתמקד בעשייה, ותאמר: אין מעשים קטנים!

בתוך התוהו, היא תבקש לייצר ודאות.

כך ענתה לי כששאלתי לשלומה, בשבוע הראשון של הלחימה:

3. לימוד. תפילה. חוסן

ואנחנו בעקבות הרבנית. לומדות תוך כדי תנועה. הכל זז, וגם אנחנו!
כל כך הרבה תכנים רצים ברשתות – מה אנחנו בוררות מתוכם עבור הקהל שלנו?
מה המסגור שאנחנו רוצות לתת לאירועים?
מה המסר שלנו?

אנחנו מתמקדות בשלושה קווים מרכזיים:

תורה, כמובן.

תפילה, כמובן.

וכמה שיותר להזכיר לנשים ולנערות את החוכמה שכבר קיימת אצלן. חוכמת החיים, הלב, ההישרדות. כמה שיותר להזכיר להן ולכולנו: אנחנו נשות חיל. בדיוק כשם שאנחנו עכשיו, בנסיבות המטלטלות האלה.

בלי האשמה עצמית! כך, למשל, כשהחל זרם של בנות שגזרו בגדים לא צנועים – לא שיתפנו עם זה פעולה. צניעות זה דבר נפלא, אבל אין זו דרכה של הרבנית.

גם לא אובות וידעונים למיניהם. אנחנו עם התורה, תודה.

מתוך השטף של סרטונים ותמונות ודיווחים, בחרנו בפינצטה עדינה.

נזהרנו מלגלוש לקצוות. לא להגיע לזוועות אבל גם לא לקיטש, שכל כך מאפיינים מלחמות.

העלינו מינונים זהירים של חיזוק ואהבה.

התרגשנו מחתונות החצר המאולתרות ומהחתונות שנערכו בבסיסי צה"ל (או בלשון הרבנית ימימה: "חתונה בסיסית" )

התאהבנו בעם ישראל שמתגייס עם כל הלב, הנשמה והכיס לפנק את החיילים ואת תושבי העוטף המפונים.

נתנו את הבמה לאבות שכולים שבעוז ובאמונה חיזקו את כולנו, כשהם מספרים בגאווה על בניהם החיילים שנפלו בקרבות בעוטף עזה. אלה הבנים שלנו, אלה הבנים.

ופתאום, צחקנו. כשהתפרסם סיפורה של רחל מאופקים, שעשתה "הכנסת אורחים" למחבלים הרצחניים שפלשו לביתה, האכילה אותם מעמול והשקתה אותם קפה – סוף סוף צחקנו. מותר לצחוק בכלל? אבל הרבנית לא יכלה להתאפק; " מַיִם שָׁאַל, חָלָב נָתָנָה, תְּבוֹרַךְ מִנָּשִׁים רחל!" היא שוררה בעקבות שירת דבורה הנביאה, ובעקבות יעל אשת חבר הקיני. לנשות אופקים יש אופק, היא לימדה. הן יודעות להתאפק, כי הן צופות למרחק. זו הגבורה החדשה שהתגלתה לעינינו, גבורה מלאת ענווה.

אז זה סוג הדברים ששיתפנו אצלנו ברשתות, באהבה גדולה.

ובשלוש מילים:
תפילה. לימוד. חוסן.

4. עזה כמוות אהבה

יש לנו בפרשה ואשה מסורת קבועה: מיד אחרי החגים, כשמתחילים לקרוא בתורה מההתחלה, אנחנו אוהבות לצאת במבצע הצטרפות לקהילת הלומדות. אבל בנסיבות הללו כמובן שכל התכנונים התבטלו. החגיגה השנתית של פתיחת חמישה חומשי התורה, "מתחילות מבראשית", נדחתה. עכשיו מלחמה, עכשיו צער.

רציתי לתת ביטוי ויזואלי לזמן הזה. הרי דקה לפני סוכות סיימנו עונת מכירה נפלאה של יומן "שנה וברכותיה" לשנת תשפ"ד. היומן כיכב בכל העיצובים שלנו. אבל זהו, הנסיבות השתנו. התהפכו, יותר נכון. צריך לכבד את גודל השעה. לעצב משהו חדש.

ביקשתי מהרבנית לתת כותרת לתקופה הזאת.

"עזה כמוות אהבה", היא כתבה לי חזרה, סלוגן מצמרר שמרפרר ל"שיר השירים". הפרעות, המלחמה, כל הרע שיצא מעזה – זה ההקשר האקטואלי. והאהבה, היא ההקשר הנצחי שלנו בלימוד של פרשה ואשה.

זה ככה. הרבנית ימימה תמשוך אותנו לעבר האהבה. היא תחשוב אהבה, תחזור לאהבה, תלמד אהבה. הסלוגן אכן תואם בול.

לעיצוב החדש בחרתי תמונה יפה של הרבנית. אופטימית. באופן אישי כשאני רואה אותה עם העיניים הבורקות והחיוך הגדול, משהו בי נרגע. ביקשתי תמונת נוף גדולה שמשלבת אורבני עם שדות וכפרים, כמו הנוף של ישובי העוטף לגווניהם. בשמי התכלת יש עננים שהם ספק ענני אבק, רמז למלחמה.

העיצוב עבר במרוץ שליחים בין פאני, קרן ומיכל, מעצבות מוכשרות שפרפרו, כמונו, בין החיים האישיים, העבודה והלם השעה. כך נולד העיצוב הזה, שבוודאי כבר ראית, שריגש אותנו מאוד:

זה נורא שאני מתקשקשת ככה עם עיצובים? שאלתי את הרבנית. בכל זאת, מלחמה.

לא, ענתה. זה אסקפיזם ורפלקס הישרדות.

שיהיה.

5. וְהָאָרֶץ שלי הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ

השיעור לפרשת "בראשית" יצא לנשות קהילת הלומדות ביום חמישי.
אם יש ודאות אחת בחיים שלי, הרי זה שאני אעשה כל מה שביכולתי על מנת שהלימוד הקבוע שלנו ימשיך. אין מצב לקחת הפסקה, קל וחומר בימים כאלה. לשיעור הזה חיכינו כולנו, כל אלפי הנשים ומשפחותיהן בקהילת הלומדות. סוף סוף דפים, דיו, ופרשת השבוע. איזשהו נצח וממשות להיאחז בהם, אחרי שבוע מוטרף שבו בוססנו בחדשות ובדיגיטל.

וסוף סוף היא הגיעה, השבת, ומשהו בנו התנקה.

ְהָאָרֶץ שלי הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ, הרבנית לימדה. ואיזה חושך. ואילו תהומות. ואיזה גירוש מגן עדן. ואיזה בלבול ופיזור נפש, ומה עושים עם זה עכשיו? מה עשתה חווה, האישה הראשונה בעולם, כשכל זה קרה לה?

ואיך אוספים את הנפש חזרה?

ובבקשה – אל תצפו בסרטוני אימה, אל! Don't! הרבנית חזרה ואמרה. זה מצלק, זה מחליש את כוח התפילה, ואנחנו זקוקות לך עכשיו כל כך.

והשיעור לא רק מדבר על החורבן והגירוש מעדן, אלא לוקח אותנו למסע בהפטרה של פרשת בראשית, עם נבואה שחיכתה עד הלום ויש בה כל כך הרבה רמזים מפתיעים לאקטואליה, נבואה שחיכתה לשנת 2023 כדי ללטף אותנו כל כך: היה בה מדבר, ואת חצרים ואת נתיבות (!) ואפילו עסקת שבויים יש בה! ומצרים! ודיבורים מלטפים כל כך: "כִּי תַעֲבֹר בַּמַּיִם אִתְּךָ אָנִי וּבַנְּהָרוֹת לֹא יִשְׁטְפוּךָ. כִּי תֵלֵךְ בְּמוֹ אֵשׁ לֹא תִכָּוֶה וְלֶהָבָה לֹא תִבְעַר בָּךְ", פסוקים שמושיטים יד מלטפת הישר ללבבות השבורים שלנו. כי מישהי שאלה את הרבנית "תגידי, אולי יש בתורה איזשהו מסר אופטימי על המצב הזה? והרבנית פשוט לא יכלה שלא להיענות לה.

כשלחצנו על כפתור "שלח", והשיעור יצא לקהילת הלומדות, ידענו שעשינו את שלנו בנאמנות.

יש לאותיות האלה כוח אדיר.

ולנשים יש כוח אדיר.

ואיך זכינו להימצא ולפעול בעולמות האלה, תורה ואישה. שתי המָטֶרְיות החזקות ביותר בבריאה, כך הרבנית תמיד אומרת.

התגובות שקיבלנו על השיעור הזה ועל כל פעילות התוכן שלנו באותם ימים היו עוצמתיות יותר מהרגיל.

ובאופן אישי, התורה הזאת החזיקה אותי שפויה כל אותו שבוע, וגם לאחריו, כשבקושי הצלחתי להירדם.
כשגללתי בלי הרף, בעצבנות ובתקווה למצוא חדשות טובות.

כשדאגתי לבני החייל שנשלח לאבטח יישובים מול כפרים עוינים.

וכשחרדתי לבן נוסף שלי, שעושה שירות לאומי באזור סכנה.

התורה הזו החזיקה אותנו כשבתי הטובה קברה חברים שנרצחו במסיבה ברעים.

וכשהקשבתי לחברה קרובה שהמלחמה הזו רק העצימה את הבדידות שלה, וכל מה שיכולתי להציע לה זה חיבוק גדול, אבל מלא תורה ותקווה.

היא הצילה אותי כל כך.

לולא תורתך שעשועיי, אז אבדתי.

בפרק הבא, אם יעמוד לי כוחי:
לוחמות סייבר, אחרי המבול ושו"ת חרבות הברזל

נשמח לתגובות, כאן למטה

The post חרבות ברזל. חלק א' first appeared on פרשה ואישה.

עזרי לנו לבחור את הכריכה המנצחת ליומן

נעם וולק — Tue, 09 Aug 2022 04:39:22 +0000

ב"ה

זו העונה של הפרפרים בבטן.

אלפי פרטים קטנים נתפרים ומצטרפים זה לזה

ואז הוא מגיע.

הרגע של הכריכה.

היומן… לא חשבת ששכחנו אותו, נכון?

והפעם, אנחנו עם הפנים לשמיים.

אחרי באמת אינספור גרסאות,

וניסיונות בגוונים ובדימויים,

והקשבה להלכי רוח ונפש

ואפילו דפדוף בקטלוג זארה…

קבלי – אלה שתי הכריכות שהגיעו לגמר!

אנחנו לא בטוחות איזו מהן היא הפייבוריטית שלנו.

שתיהן מרגשות.

פותחות לב.

קשה לנו להחליט!!

ובשעות הקרובות הכריכה יורדת לדפוס

אההההה!

אז אנחנו חייבות את חוכמת ההמונים – עכשיו!

ספרי לנו איזו כריכה אהבת

(כן יש הבדל!)

ואם אפילו תנמקי, הרי זה בונוס.

כתבי לנו בתגובות – אנחנו קוראות הכל!

והשבחים? לקרן טייב ולצוות המוכשר של דוסה – סטודיו עיצוב גראפי.

בקרוב (ממש בשעות הקרובות) נדע

איזו משתי הכריכות הפיינליסטיות הכי ריגשה ונכנסה ללב.

אנחנו במתח!

שנזכור להרים עיניים לשמיים,

הרבנית ימימה

ויקרת

The post עזרי לנו לבחור את הכריכה המנצחת ליומן first appeared on פרשה ואישה.

תורת ההשפעה

admin — Fri, 01 Oct 2021 08:57:09 +0000

גל גדות, ריטה, אביתר בנאי – איך באמת נכנסו עשרות יוצרים ומשפיעים ליומן שלנו השנה?

האישור מסטטיק הגיע באמצע מרוץ ערד-מצדה. שש וחצי בבוקר, אני קצרת נשימה אחרי עלייה מפרכת, חשה צורך (אסקפיסטי לגמרי) לבדוק אם סוף סוף יש קליטה בפלאפון שלי. ההודעות החלו להיטען בזו אחר זו ופתאום עיניי רואות הודעה מאורון, שמייצג את סטטיק: "יש אישור".

רגע, זה לא נגמר בשתי מילים. המשך המשפט גרם לי ללב שלי לנתר:

"בהצלחה. בשם השם תעשו ותצליחו".

הרעיון הגדול הבא

העבודה על יומן "שנה וברכותיה" לתשפ"ב הלכה ונשלמה. כל דברי התורה כבר הונחו במקומם. כנ"ל היארצייטים והילולות הצדיקים והצדיקות. ועדיין חיפשנו את החידוש הגדול הבא. "אני רוצה לְעַכְשֶׁוְ את התורה", הרבנית ימימה אמרה, תוך שהיא מייצרת פועל חדש ומגניב. "רוצה להעביר את התורה מימים – ימימה! מהמקום ההוא – קדימה. שהיא לרגע לא תיחשב מיושנת. התורה צריכה להיות אקטואלית, תמיד".

ביומן הקודם (לתשפ"א) הכנסנו שירים: אביתר בנאי לצד קרן פלס, אמיר דדון לצד ביני לנדאו. קולולם גדול ושמח. והשנה?

"מדהים איך הקב"ה חילק את החשיפה בדור הזה", הרבנית חשבה בקול רם. "אנשים נהנים לחלוק מחשבות ולקרוא מחשבות של אחרים. זה דור של חשיבה אינסטגרמית, קצרה ומפולטרת עם הרבה אפקטים ונצנצים".

הממ… רעיון נולד!

כך יצאנו למשימה, למלא את היומן במחשבות ובמילים של אנשים ונשים מעוררי השראה מרחבי החברה הישראלית. דיבור תמציתי שמרפרר לתורה שלנו. פניתי לעשרות משפיענים וידוענים שידועים גם בזכות העובדה שיש להם סיי, וביקשתי מהם מילים, מחשבות, הגיגים.

מי אמר שזה יהיה קל? מיכל אנסקי

בפרויקט הספציפי הזה, העולם התחלק לשניים: אלה שמכירים את הרבנית ימימה (מכירים ובדרך כלל גם מוקירים), ואלה שלא, וצריך להסביר להם ולשקול מילים ולהישמע כזאת קלאמזית ולהסתכן בדחייה, אמאל'ה (תתפלאו, לא כל העולם מכיר…). אז מאיפה בכלל יכיר אותנו סטטיק? ובכלל, הוא ממעט להשתתף במיזמים למיניהם, כך אמרו לי. אז לא קיוויתי, רק ניסיתי. כמו עם עשרות יוצרים נוספים. שלחתי לחמי.

חלק מפניותיי נענו בשתיקה. כאילו, מי את ומה את רוצה ממני ומאיפה הגעת לכאן? (ועוד בנוגע ליומן… ז'אנר ספרותי מוזר :)). אצל מי שהיה חשוב לי, פניתי שוב. ושוב. "אתם לא רוצים להישאר בחוץ", כתבתי. "תאמינו לי".

לחלקם כתבתי מגילה שלמה. "אני לא יודעת אם את מכירה את הרבנית ימימה", פתחתי. "אבל אנחנו מוציאות לאור יומן והוא מהמם ואני מבקשת שתכתבי לנו כמה מילים. הנה, זה האתר שלנו, שתכירי אותנו קצת מבפנים. וכאן יש כתבה על היומן הקודם. ובכלל, הרבנית היקרה נבחרה לאחת מ-50 הנשים המשפיעות במדינת ישראל, הידעת?".

וחיכיתי לתשובה.

"הי יקרת", מיכל אנסקי ממאסטר שף ענתה לי, אחרי המגילה שכתבתי לה בווצאפ. "מאשרת לך בשמחה".

וואו, זה היה מהיר! הופתעתי. "ככה? בלי לשאול שאלות, בלי להעמיד תנאים?" שאלתי.

"כן. אמון מלא", היא כתבה.

וטקסט חזק שלה נכנס פנימה, על (אי) יריבות בין נשים בגמר מאסטר שף. ללקק את האצבעות.

כך אספנו פנימה אנשים ונשים מכל המרחב הישראלי. יצרנו יומן שהוא פסיפס מרגש ומרהיב. לצד ימי פטירה של ענקי תורה ורוח כמו הרב עובדיה יוסף זצ"ל, הרב דסלר, האר"י הקדוש וחני וינרוט ע"ה, נכנסו דיבורים חדשים.

ומה יפה – שהדברים מתכתבים:

כל פיסת טקסט כזו הפכה את היומן למה שהוא, פסיפס מרגש ומרהיב.

הרב מיכי יוספי, מורה דרך גדול, שכל משפט שלו הוא בול.. המילים שלו התיישבו בשבוע הפטירה של משה רבנו, שעליו נאמר "בְּכָל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא!", והאירו זווית של התפתחות אישית רלבנטית לכל אחת ואחת.

היומן שלנו מגיע לכל כך הרבה לבבות. הוא נכנס לתיקים של צעירות ומבוגרות, אימהות ובנות. בהקשרים האלה, שמחנו לשתול בו מסרים מעצימים וספציפיים לנשים. למשל, זה:

וגם זה.

איזה עולם זה, בחיי. יש משפיעניות של החיים ויש משפיעניות של הוליווד ולשתיהן קהל רחב שמחכה למוצא פיהן. כך נכנסה יעל שבח ליומן. אשת חיל מופלאה של החיים. ולא הרחק ממנה – גל גדות. וונדר וומן מי ימצא? אנחנו מצאנו.

אני מדמיינת את הבנות שלי קוראות את המילים האלה ומהרהרות בהן. יודעות מה – אם מדריכה בתנועת הנוער תקריא מהיומן בפעולה, אני אשמח.

הלאה. קיבלנו מילים שאהבנו, שמבטאות קשר לארץ (בכלל, כשמילים מבטאות חיבור, נוצר קסם.):

ומילים של קשר אמיץ עם העם הזה שלנו, המופלא, מחנן בן ארי, שכשמו, אלוקים אכן חנן אותו ביכולת להיות גשר מופלא בין עולמות.

סיון רהב מאיר הצמיחה לנו את ט"ו בשבט. חמותה, 'אמא מאיר', מצמיחת הילדים, נתנה טעמים בחינוך:

אבל מי הייתה הראשונה שאמרה 'כן'?

זכות הראשונים. היא אמרה לנו 'כן' אבל לא סתם, אלא בכזו נדיבות. כן, אני מדברת על ריטה.

אוחחח איזו הודעה מוקלטת זכיתי לקבל. "מאמי שלי", היא דיברה, לאט, בקול המתרגש שלה. "בטח. מה שתרצי. אתן נהדרות. נשיקות".

המילים של ריטה נשזרו בחודש אייר, שבו מדברים הרבה על מדינת ישראל, על פגמיה ומעלותיה, ועל עם ישראל. אישה חכמה מאוד והמסר שלה מקסים ונכתב בראייה אוהבת ומאחדת. תקראו אותה סביב יום העצמאות (אני מקווה שכבר מצאתן והתרגשתן, כמוני).

בהקשר הזה, כשמפרגנים לך ככה, משהו בך מתרכך. מקבל אישור. אני חושבת שריטה פתחה לי שער בלב. היא אשכרה נתן לי כוח, בפרט שכבר היינו בישורת האחרונה של הכנת היומן, כשכל עזרה משמעותית שבעתיים.

מכירות את לייזה פאנלים? זה שם העט של חגית ביליה, מחלוצות הבלוגריות של האוכל בישראל, מי שהכניסה שיח קליל ושמח לעולם הבישול והאפייה הביתי והאישה שאני חייבת לה את מרק העוף המנצח שלי, הקציצות ברוטב עגבניות ועוד מלא מתכונים מדהימים שנוסו בהצלחה על בני משפחתי.

שתי שורות קצרות שיַמריצו אותנו לעוגת הגבינה של שבועות, זה כל מה שהייתי צריכה ממנה. וקיבלתי.

ואיך הגיבה לייזה פאנלים כשהיומן הגיע אליה? זה כאן, בסרטון (שיתוף מתוך האינסטגרם / lizapanelim)

אסתר רדא היא יוצרת מרעננת (למי שזוכרת, היא הנחתה את טקס המשואות לפני שנה). הוריה עלו לישראל מאתיופיה במבצע משה. היא תרמה לנו טקסט על להיות 'אסתר' ועל חוויה של מהגרת שמבקשת להרגיש שהיא חלק מהעדה ולא עוד סתם אחת.

ואם כבר מדברים על אסתר… אתי אנקרי האהובה דיברה על היחס שלה כזמרת להלכה ולשירת נשים. מסר אישי ברור, שמנחה גם אותנו באירועים הגדולים שלנו. ונאמר אמן.

כל פיסת תוכן כזו נכנסה לדפי היומן וזכתה לרקע צהוב. "צהוב מתאים לסלבס", פסקה בשובבות קרן טייב, מעצבת העל שלנו. היומן הלך והתמלא בתכנים מעניינים, עכשוויים מאוד כפי שהרבנית ימימה רצתה. וכמובן, לא נכחיש, בשמות נוצצים.

"תגידו – אתן כבר לא מספיק אטרקטיביות, שאתן חייבות לגייס מקדמי מכירות?", כתבה לנו אחת מנשות קהילת פרשה ואשה כשהיומן ראה אור. "זה מדרון חלקלק, מכאן נשאבים לתרבות הסובבת! אז מה אם הם ידוענים?"

הבנתי אותה. רבנית תלמידת חכמים יחד עם גל גדות? אכן, צירוף נדיר.

"זה נכון, אני מחוברת", הרבנית ימימה העידה על עצמה. "מחוברת גם לקלילות ולעממיות ולערסיות. ואני רוצה למצוא את התורה שקיימת בכל אחד, ולהכניס אותה לאכסנייה שלי ולארח אותה ולתת לזה מקום, בשירות התורה. לא סתם יש להם הרבה עוקבים. אנשים רוצים להקשיב להם. וכשאנשים ונשים מכל המגזרים מצדיעים לרעיון של יומן נשי – זה וואו".

הרבנית כמובן הייתה מעודכנת בהכל והתרגשה יחד איתי מכל אישור ומכל פרגון.

אפילו רגע קוסמי עליז היה

הנה כי כן אני באמצע המרוץ ו-כן, יש אישור מסטטיק בהצלחה בשם השם תעשו ותצליחו! ופתאום כל הנוף לים המלח נפתח ומישהו רץ לידי ובאוזניות שלו, בקולי קולות, אני שומעת את… סטטיק! "תשים את כל הבעיות בצד, יחד נלמד אותם אחד אחד"… רגע קוסמי מרגש.

אני חדשה באגף המרוצים. באחד הסגרים הצטרפתי לקבוצת ריצה, הרגליים עדיין לומדות את המיומנות. מה שבטוח, את יתרת הקילומטרים עד לקו הסיום רצתי בכזו שמחה.

סטטיק התגלה כיוצר בעל לב יהודי חם וחכם. הוא תרם ליומן מחשבה משלו, בינגו ליום הזיכרון לשואה. "תהיו גאים להיות יהודים, גאים להיות קשורים לניצולי השואה", הוא כתב.

רגע לפני סגירה, העיתונאית חגית רון רבינוביץ' תרמה לנו טקסט שלה על להיות אמא לילד מיוחד. "זה מתוך ההרצאה שלי", היא אמרה. "מעולם לא הפצתי בפורמט כתוב. אבל בשבילכן…" גם כשאני קוראת את זה בפעם העשירית אני נוזלת דמעות.

בנימה אישית 1

אם נראה שאני נהנית לבקש רשות, להזדקק לבריות, לחכות לאישור – ממש לא. זה החלק הפחות אהוב עליי בעבודה היפה שלי. בטבע שלי אני פרש בודד, תנו לי לשבת ולערוך שיעורים לרבנית ימימה וזהו, אני מאושרת.

והחיים, והפרויקטים, מאלצים אותי לצאת מההתכרבלות באזור הנוחות ולהרים טלפון. או לכתוב הודעה. אוף כמה שזה מעצבן.

אבל אז,
דברים יפים קורים.

וזה, אהמ אהמ, נעים. משנה לשנה זה נהיה יותר ויותר תענוג. יש לנו שותפים! וכל יצירה מבקשת להרחיב את מוטת הכנפיים שלה. אני גאה ביומןן הזה שזוכה לשותפי ושותפות תוכן מרגשים, ומכיוונים לא צפויים. זו ברכה גדולה.

האם אלה מפגשים שרק אישה כמו הרבנית ימימה מזרחי מסוגלת לייצר? אולי.

תראו את היופי הזה שהתפרסם בעיתונות: "כשעינת נתן פגשה את הרב מיכי יוספי". לכאורה שני צדדים מנוגדים. בפועל – איכות ואיכות והכל מחובר לאותו שורש.

בנימה אישית 2

באמת שאף אחד לא חייב לנו שום דבר ומרגש לגלות שהעולם מלא נתינה.

כל האנשים האלה נמצאים ברמת חשיפה גבוהה לקהלים אדירים. הם עסוקים ובוודאי מוצפים פניות. ועדיין, הם נענו לנו – ועם מילה טובה, עם לב וברכה. גם למעלה אפשר להיות טוב ומיטיב, נדיב ומפרגן. רשמתי לעצמי להתחזק בזה.

עכשיו.את.

אז הנה, דפי היומן מעידים שבאמת, כל אחד יכול להשפיע. כל המשפיענים הללו צמחו בשדות שלהם, כל אחד ממקומו. והמילים הן הכלי שיש בידינו תמיד. רק השבוע לימדה הרבנית ימימה את דברי הרב'ה מפיאסצנא, שבעולם הזה אתה מושפע. נקודה. הדור שוטף אותך, לטוב ולרע. ההשפעה היא הכוח החזק ביותר שיש.

אז מה נעשה – ניכנס לתיבה ונסגור את הדלת? פחחח. אין אופציה כזאת.

הדרך שלנו היא להשפיע. מי שנמצא בעמדת השפעה על הסביבה, מושפע ממנה פחות (כשאת פולטת, את לא פנויה לקלוט). זה דיבור חזק .

"תהיי מובילה", אמרה לנו הרבנית. "בקשי מהקב"ה להשפיע ארת ההשפעה הקטנה שלך בעולם".

אז הנה. היומן שלנו מבקש ממך לקרוא במציאות קריאה ייחודית, אינדיבידואליסטית. ולתת לה ביטוי וליצוק אותה לתוך אותיות ולעשות ממנה מילים. וכל אחת יכולה, כל אחת. זה המוטו של היומן שלנו השנה: הקריאה שלך. קדימה, תכתבי.

האם זו תחילתה של ידידות מופלאה?

נאמר זאת כך: זה קשר בין עולמות, שחשוב לנו. כֻּלָּנוּ בְּנֵי אִישׁ אֶחָד נָחְנוּ.
בנוף הישראלי המורכב, הנפיץ לעיתים, נדרשות נקודות השקה. אנחנו שמחות להיות נקודה שכזאת, שבוטחת בקול שלה ובסחורה שלה ובמה שהיא מביאה ומתוך כך, מתקרבת ומושיטה יד.
ומשם, כמו שאומרים חכמים: עוד יוסיף ויתגלה.

הרי הקהילה שלנו מדהימה. רבבות נשים חכמות כל כך!
אז אנחנו ניתן לך דבר תורה שידליק בך מנורה. משם, תצמיחי ותכתבי את שלך. החשיבה שלך מחוברת לשורש, הרי. את אישה שיש לה סיי תורני על המצב. אז תכתבי!

שאלי את עצמך: מה התורה שיצאה ממני היום? השבוע?

ובסוף השנה יש לך אוצר בלום של תורה, שהנבעת מעצמך.

בסופו של דבר, זו הקריאה שלך. תרתי משמע:

גם your reading – הטקסט שאת קוראת

וגם your calling – הקריאה שאת שומעת; קריאת כיוון, שאיפה, התבהרות.

כך שואל אלוקים את אדם הראשון בפרשת בראשית: "אַיֶּכָּה? איפה אתה?"

הקריאה הזו מהדהדת לנו, לכל אחת, כל יום.

את מוזמנת לשמוט את הקריאה הזו כאן, בתוך היומן. את המשפיענית.

בסוף השנה, הרבנית ימימה תשמח 'לבדוק יומנים'. ממש כמו שעשו אז, בבית הספר… זוכרת?

הרי כבר אמר את זה אורון של סטטיק: יש אישור. בשם ה' נעשה, ונצליח!

היומן לשירותכן.
מכאן מזמינים >> לחצי

The post תורת ההשפעה first appeared on פרשה ואישה.

כשסמדר שיר פגשה את הרבנית ימימה

admin — Mon, 23 Aug 2021 06:57:40 +0000

ביום חמישי התפרסם ראיון גדול עם הרבנית ימימה

בעיתון ידיעות אחרונות.

זה היה מפגש בין הרבנית ימימה לבין סמדר שיר, מבכירות העיתונאיות שם. "ביטלתי את כל המחויבויות הקודמות שלי בגלל הצנתור שאני חייבת לעבור", סמדר אמרה, "חוץ מאשר את הראיון הזה. לפגישה הזאת חיכיתי זמן רב".

הסיבה ה'רשמית' לראיון: היומן החדש. ברוך ה', הספר היפה הזה כבר עומד על רגליו ומקבל כנפיים.

השיחה בפועל: הרבה מעבר. הכי אישי – על הנכדים, האוצרות הקרובים ללב (לסמדר יש שרשרת זהב עם שמות כל הנכדים והאצבעות שלה לא מפסיקות לגעת בשרשרת). הן דיברו על האימהות שלהן. על הילדות, על בני הזוג והמשפחה.

הייתי שם ביחד איתן. כשהרבנית ימימה מדברת, האישי נהיה תורה. זה מרתק, זה אוניברסלי, זו פרספקטיבה עם עומק ואופק.

ופתאום, כל הגבולות וההגדרות מיטשטשות. סמדר שמגיעה מהעולמות שלה והרבנית מהעולמות שלה ושתיהן מחליפות חוויות באותם התחומים. הרבנית מצידה לא מתפלאת בכלל. "תמיד אמרתי שנשים הן לא מגזר, אנחנו מגדר. לכולנו יש אותן שאיפות, אהבות, רצון למימוש עצמי ותשוקה לשופינג", היא אומרת. "הלימוד המשותף מוכיח לנו עד כמה אנחנו דומות זו לזו. ההבדל היחיד הוא בדרך שבה אנו מתלבשות".

והרבנית נעלה נעליים ורודות! אין לתאר!

ההופעה החיצונית זכתה כמובן להתייחסות. "לפני כל הופעה אני מתגנדרת, מתאבזרת, מרהטת את עצמי", היא אמרה. "ההופעה החיצונית חשובה מאוד" – למה? וכאן הרבנית נתנה הסבר מקסים:

"השמלה והצמיד הם הסאב־טקסט של השיעור. גם אם מסיבות כאלה ואחרות לא תקשיבי לאף מילה – אל תתנהגי כסמרטוטית. שמרי עלייך, שמרי נפשך, שמרי על גופך, אל תזניחי את נתונייך הטבעיים."

אהבתי. אימצתי.

דווקא הספר-יומן הזה

סיפרנו לסמדר איך היומן התחיל. זוכרות את היומן הראשון, לפני עשר שנים? ואיך קיבלתן אותו באהבה כזאת, שלא היתה לנו ברירה אלא לחזור לשולחן העבודה (אחרי כמה שנים של הפסקה) ולהוציא אותו שוב. ושוב. ושוב.

"למה לוקח כל כך הרבה זמן עד שהיומן יוצא לאור?" סמדר שאלה. "מה הסיפור הגדול להוציא אותו בזריזות?"

"זו תורתנו. זה לא הגיגים", הרבנית משיבה בפשטות. "היומן שלי הוא לא עוד ספר הדרכה. לדעתי, הציבור כבר חדל מלבקש 'תני לי עצה זריזה'. אני לא רוצה לרדד את המטרייה

שבעיניי היא קדושה וענקית ולא רוצה לרדד את הנשים. אני רוצה לשמור עליהן כקהילה לומדת ומתאמצת".

זה נכון. לזקק טקסט של קדושה למאמר קצר של עד 180 מילה שיכבד את התורה ואת קוראותיו – אכן, פרויקט.

ובין לבין – ברכות: לילדה בת מצווה, וכלה עם אמא שלה, ונערות ונשים שניגשות ו"הרבנית, אני רק חייבת לומר לך ש…". וסמדר ממתינה בסבלנות ושואלת גם על זה. "מה את אומרת על כך שאת מברכת?" היא שואלת והרבנית ימימה מספרת לה את סיפור המקדחה והרב עובדיה יוסף (לא מכירה? אז את חייבת לקרוא על זה!)

והנה בת ואמא עם שקיות מזארה. "הרבנית ימימה? אני כלה. אפשר ברכה?" בטח אפשר. וגם נתנו לי אישור לצלם ולפרסם. מזל טוב, כלה! מזל טוב, אמא של הכלה!

אחרי שעתיים מרתקות אנחנו נפרדות, לא לפני ברכה והקדשה אישית לסמדר על היומן.

מימין: צביה חקלאי שחיברה בינינו. ומשם – סמדר שיר (האישה והשרשרת), הרבנית ימימה ושפחתכן.

כולנו נרגשות מעצם המפגש הזה ועדין לא משערות מה הוא יחולל.

לסמדר שיר זה היה מפגש ראשון עם הרבנית ימימה מזרחי ועם קהילת הלומדות שלנו כאן בפרשה ואשה. בעקבות הראיון היא כתבה (ואני התרגשתי): "אחרי כל כך הרבה שנים במקצוע, עם שלושה עד חמישה מרואיינים בשבוע, רק לעתים נדירות יוצא לי לעצור ולנשום ולהתפעל ולהתרגש. הרבנית ימימה מזרחי. מחר במוסף 24 שעות. אישה נדירה".

"שלא תדעי צער!" – וואו. התגובות

דבר לא הכין אותי לתגובות שהגיעו ביום שהכתבה התפרסמה.

היא התפרסמה בעיתון המודפס קודם כל.

לאחר שעות ספורות, הראיון עלה גם בדף הפייסבוק של ידיעות אחרונות ובדיגיטל.

והתגובות…

הלם. עשרות אנשים מאחלים לרבנית ימימה נחמה! "שלא תדעי עוד צער", כותבים לה.

על מה ולמה? כי בכותרת מסופר על מות בנה, יוסף חי בן השנה.

יוסף חי, התינוק התכלכל, שליבו לא עמד במעמסה. הרבנית מדברת עליו בשיעוריה. הוא כבר נהיה לתורה, לשליח של געגוע. כל מי שמכיר את הרבנית ימימה מכיר גם את הסיפור של יוסף חי.

הוא נפטר לפני 16 שנה בקירוב.

אבל קהל גדול שנמצא בידיעות אחרונות נחשף לו רק עכשיו. לסיפור הכי בסיסי: היה ילד, מתוק מאוד, והוא נפטר.

ועכשיו הם מנחמים את הרבנית. ועצובים בשבילה. וכותבים לה בתגובות סיפורים מחייהם.

וואו כמה שזה מרגש. אין גבול נחמה. אין על הלב של עם ישראל.

והבנתי, שהכתבה הזו פתחה שער. שער שרצינו שייפתח. גילינו אחיות שנמצאות קרוב מאוד ועדיין אין בינינו היכרות…

אבל קרו דברים מדהימים במהלך ה-3-4 ימים האחרונים!

כמות ההזמנות של היומן זינקה בסוף השבוע מעל ומעבר לציפיות.

עשרות מצטרפות חדשות פתאום הגיעו לקהילת הלומדות של פרשה ואשה!

במהלך היממה שאחר הפרסום, נוספו המון עוקבות חדשות בדף האינסטגרם שלנו.

זה די ברור שהראיון הזה, כמו גם האכסניה שבה הוא התפרסם, הראו לנו עד כמה גדול הקהל שמחכה לבשורה של תורה ויופי ונשיות (היי! אם את כאן בפעם הראשונה, וולקאם, אנחנו שמחות על בואך!)

אנחנו כאן עבור כל אחת, מכל רקע ומגזר.

עושות את שלנו, בכל שבוע מחדש. התורה אומרת את דברה. השיעור הכתוב יוצא לקוראות. שם הרבנית ימימה נותנת את הכל. את הלב, הנפש, הנשמה, הרוח, הגינדור והעיטור.

הראיון הוא ממתק. וגם בתוכו הרבנית משתדלת להביא את התורה לפרונט, כמה שאפשר.

ויוסף חי המתוק? זכותו תגן עלינו אמן.

הנה הראיון – מוזמנות לצלול פנימה בנחת!
לחצו על התמונה

ציטוטיישן

הגעת עד הלום – את עם סגולה!

קבלי מספר מובאות יפות מתוך הראיון. טיפונת מים החוכמה:

"בילדותי חלמתי להיות טינקרבל, הפיה שמברכת. גם ביקשתי שעל המצבה שלי יכתבו 'רצתה להיות פיה'. אני מברכת באהבה ובשמחה כדי להעניק לאישה שעומדת מולי חצי דקה של נחמה. אם הברכה שלי מעודדת ומחזקת – זכיתי. ואני מקווה שההוא, למעלה, יהיה קשוב וישמע".

"פעם רציתי לדעת מהי פרשת השבוע, לצורך מילוי איזה טופס, ומצאתי את עצמי מדפדפת ומחפשת בלוח השנה עד שאמרתי לעצמי 'ימימה, חשומה'. במרוקאית חשומה זה בושה. את יודעת תתי־סעיפים של החוק ואת לא זוכרת את פרשת השבוע שעליה גדלת? כך, לפני עשרים שנה, התחלתי ללמוד בבית עם השכנה."

"מה ההבדל בין הכופר למאמין? הכופר נשאר עם התהיות בליבו, ואילו המאמין מטיח בא-לוהיו 'למה עשית ככה'."

"היומן שלי הוא לא עוד ספר הדרכה. לדעתי, הציבור כבר חדל מלבקש 'תני לי עצה זריזה'. אני לא רוצה לרדד את המָטֶריה שבעיניי היא קדושה וענקית ולא רוצה לרדד את הנשים. אני רוצה לשמור עליהן כקהילה לומדת ומתאמצת. היומן שלי בא להחזיר אישה לעצמה וליומה."

התורה הנשית יצאה (שוב) מהנישה

שמחנו שהראיון התפרסם במוסף 24 שעות,

מוסף שעניינו אקטואליה.

לא נשים, אופנה, הום סטיילינג… לא.

אקטואליה, לא פחות.

במובן הזה שחיי נשים זה כאן ועכשיו וחשוב ודחוף.

והנה אנו בהומפייג' (דף הבית) של YNET.

בין חדשות הפנים (הקורונה בישראל)

וחדשות החוץ (יציאת ארה"ב מאפגניסטן וההשלכות הקשות).

ממש באותו יום דיברה הרבנית ימימה

על פרשת "כי תצא", שעוסקת גם בשבויות מלחמה

וקשרה את הדברים לכיבושי הטליבאן באפגניסטן.

שלא נדע מצרות

רפואה שלמה לעולם הזה ולנשים בפרט

והלוואי שהתורה היפה תהיה לנו תמיד לנווה מדבר עוטף בתוך כל ההתרחשויות

יחצ יחצ

מילה על התחום הזה, שלפעמים מעלה בנו הרהורים על עולם השקר והפרסום…

לא מזמן קראתי אצל סופרת ויוצרת מקסימה שתיארה כיצד הגיעה לקו הסיום של כתיבת ספר יפה, לאחר מאמצים מרובים. והוא ראה אור ברוך ה', והיא אהבה אותו ואיכשהו, הוא לא דובר. מעטים שמעו אודותיו, רוב העותקים שלו עדיין אצלה והחיים חיים והשוטף שוטף ומאיפה היא תתחיל לדבר עליו עכשיו פתאום.

היא כתבה באומץ. תיארה תחושת כישלון. להגיע לארץ המובטחת אבל לא לגעת בה עד הסוף.

הרגשתי את הצער שלה על פרי נפש שנבט בתוכה אבל ללכת הוא לא יודע, עדיין. שלא לדבר על לרוץ ולהמריא. "הייתי צריכה להשקיע ביח"צ", היא כתבה. "עצוב לראות יצירה שכל כך עמלת עליה, ואין לה את הכנפיים האלה שיעשו איתה חסד ויעבירו אותה הלאה".

הזדהיתי. כל יצירה מגיעה מעולמות יצריים שבתוכנו וככזו, היא מבקשת מגע וחיבוק וליטוף ומילה טובה ו-כן, כנפיים. אני כל כך שמחה על הכנפיים שהיומן שלנו זוכה להן כל הזמן.

הודות לכן, בעיקר.

מודות אנחנו לכן! ועליכן!

רוצה לאחל לכל היומנים שלנו,

יהי רצון ו… תחסרו. אמן שתגיעו לתיקים וללבבות של נשים אהובות. אל תשכחו שבאתo לייפות את חייהן ואת עולמן. לתת להן חיזוק וכיוון ודרך חיה בתוך הזמן. שתזכרו, יומנים טובים שלנו, שאתם שליחים של אהבה וחסד. שליחים של מילים של זהב במציאות חסרה,

כי תשפ"ב – תהא שנת פתיחת בשורה!

בפעם הבאה: פוסט התודות הגדול.

וגם: איך סטטיק מצא את דרכו פנימה לתוך היומן שלנו?

וגם גל גדות?

נשתמע!

והיומן עצמו, איך מזמינים ומתרשמים? מכאן >> לחצו ותראו ישועות

The post כשסמדר שיר פגשה את הרבנית ימימה first appeared on פרשה ואישה.

ניצחת איתי הכל! עוד כניסה מרגשת לרשימת המשפיעות!

admin — Wed, 10 Mar 2021 15:25:20 +0000

ב"ה

רק שלא נתרגל לזה.

רק לפני חודש כתבנו כאן שהרבנית ימימה נבחרה לאחת מ-50 המשפיעים והמשפיעות במדינה,

מתוך המגזר, על ידי עיתון "מקור ראשון" / "מוצש".

איך התרגשנו!

והנה, יום האישה הבינלאומי וגם עיתון "גלובס" מצטרף לחגיגה ובוחר את החמישים שלו –

והפעם, חמישים הנשים המשפיעות בישראל.

ונחשו מי ביניהן.

כן, לצד נשיאת בית המשפט העליון, נגידות ודירקטוריות בכלכלה ובסקטור הציבורי והפרטי, נמצאת הרבנית ימימה מזרחי. אישה, שתורתה – אומנותה.

והתורה שלה אקטואלית מאד אבל לא פחות מזה, נשית. ביתית. משפחתית. אישית. לא משהו שמזכיר מערכות גדולות ו/או דירקטוריונים. וזה לא ש"גלובס" הוא עיתון דתי, רחוק מזה. זה מה שמדהים כאן. שהוא בחר (בעזרת ועדה מייעצת) להעמיד בפרונט את הנציגה המובהקת של התורה הנשית, אישה שפונה לנשים רבות כל כך ועושה את זה עם תכנים של פעם, בפרשנות הרעננה שלה.

2021! והאישה והפרשה לגמרי על המפה.

מה נגיד. אלה תהליכים שהקורונה הבשילה, כנראה. הכי פנימי ואינטימי ורוחני נהיה להכי משפיע.

"אופרה וינפרי של הציבור הדתי!" התעלפתי. עכשיו גם "גלובס" גילו את הרוקסטאר (במחילה, כן?) שלנו.

מכאן מגיעים לכתבה המלאה, לכל 50 המשפיעות של גלובס >>
https://www.globes.co.il/news/home.aspx?fid=12712

כמה שהרבנית שמחה. לראשונה ever, הערך של לימוד תורה של נשים הוכר ככוח שמשפיע על המשק. כמו הבנקים.

"אבל את הכי ענייה פה מכולן", אמר הרב חיים מזרחי משראה את רעייתו מתנוססת לצד נשים כמו אסתר חיות, נשיאת בית המשפט העליון, ועפרה שטראוס, יו"ר קבוצת, ובכן, שטראוס.

"נכון", הרבנית השיבה. "אבל אני מפרנסת את כולן. אני מפרנסת את עזריאלי. אני מפרנסת את חברת ישראכרט. אני מפרנסת את שטראוס. בזכותי הן מככבות ברשימה כזו".

צחוק בצד, הערך של לימוד התורה של אישה כל כך השפיע השנה ואיש לא מכחיש זאת. למה – לרבנית יש הסבר ששמעתי ממנה כבר כמה פעמים, בהקשר של אנשים שחווים משבר: ערך של מניה נמדד כשהשוק נופל. במצב כזה, כשהספינה טובעת, משליכים ממנה את כל המטען הכבד. ריהוט, ספרים, בגדים… מה נשאר? הלימוד שהבן אדם אגר עם השנים. ופתאום כולם רואים אותו, את הלמדן, שתלמודו שגור בפיו והחוסן שלו מעורר השתאות.

והשנה, שנת קורונה, נושלנו מכל כך הרבה מטען: פרנסה, כבוד, חיי חברה, סדר היום, חיי משפחה, בריאות. ואי אפשר היה שלא לבקש משמעות רוחנית למצב המטלטל הזה ופתאום, החוכמה העתיקה של התורה התנוצצה שבעתיים.

וערך המניה שלנו רק עלה. טובה תורה מכל סחורה ובפרט תורת הנשים שלנו, שאנחנו לא פסקנו לרגע מללמוד.

אז רק שלא נפסיק להתרגש מזה, כבר אמרתי? שלא נתרגל. "בְּכָל יוֹם יִהְיוּ בְעֵינֶיךָ חֲדָשִׁים, כְּאִלּוּ בוֹ בַיּוֹם נִצְטַוֵּיתָ עֲלֵיהֶם" (רש"י, דברים כ״ו, טז).

ושנשמח בחלקנו, חֶלְקֵנוּ בְּתוֹרָתֶךָ.

ואיך הגיבה הרבנית?

ובכן, עם כל הענווה והצניעות, הרבנית גם שמחה מאד! קבלו אותה במסר חשוב:

לטובת חובבות הקריאה, הנה הדברים כתובים:

"לא נעים לי לדבר על זה, כי זה כאילו להשוויץ בזה שנבחרתי לאחת מחמישים הנשים המשפיעות ב"לובס" ביום האישה. ואני אשוויץ. כי כשניסיתי לברר בתור מה נבחרתי (חשבתי שבתור פאשניסטה), אמרו לי 'לימוד תורה לנשים'.

אתן מבינות שזה הפך להיות כוח משפיע – במשק? מה לי ולמשק, אני איומה במתמטיקה, כשיש 25% הנחה אני לא מצליחה לחשב. הייתכן שלימוד תורה הוכר ככוח שמניע גלגלים של כלכלה בעולם?

זה מדהים. זה קרה רק בעקבות שנת הקורונה. כי יש 'פרנסה' ויש 'כלכלה' ואנשים הבינו שהשנה, צריך לכלכל את כל מה שאתה עושה. 'כלכלה' זו משנה הגותית ורוחנית. זה לא קשור בכלום לדברים המעשיים של הפרנסה. זה לא פרנסה אלא לכלכל צעדים בתבונה ופתאום, כולם הפנו פנים לחוכמה העתיקה הזו, לשמוע מה שיש לה לומר.
עבורי זה 'ניצחת איתי הכל', כמו שאני קוראת לזה. ואני מודה לקב"ה, ולצוות המהמם שאיתי."

ותודה לך, הרבנית היקרה! מודות על הזכות ללוות אותך בשליחותך! פשוט תמשיכי ללמד, לשמח, להעצים, לחכות יחד איתנו לבשורות טובות!

וזה באמת מדהים כי בלי תכנון מקדים, יצא שכל הצוותים שמקיפים את הרבנית ימימה מורכבים מנשים:

אסנת, השמשית, שמאחורי הקלעים.

שרי פרקש ואיילה אדרי מתהל כנסים ואירועים

אורנה ברוכמן, המפיקה של תוכנית הרדיו של הרבנית ימימה בכאן
נורית איילון הירש מאשירה – שמים מרכז לצמיחה רוחנית Shamayim

ואצלנו בפרשה ואשה, הצוות הקרוב כולו נשי: הדסה, אביטל, אוראל ואני.

בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱ-להֵינוּ מֶלֶךְ הָעולָם אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְותָיו וְצִוָּנוּ לַעֲסוק בְּדִבְרֵי תורָה, תורה נשית. זכות גדולה. אחריות אדירה. תודה!

The post ניצחת איתי הכל! עוד כניסה מרגשת לרשימת המשפיעות! first appeared on פרשה ואישה.

בעשירייה הפותחת של המשפיעים והמשפיעות לשנת 2021

admin — Mon, 01 Feb 2021 15:42:55 +0000

ב"ה

כבר יומיים אני כותבת את הפוסט הזה, מוחקת, מחליפה מילה, מתלבטת שעות על כל סימן קריאה.

למה – כי הרבנית ימימה עצמה הודפת את המחמאות, ואין לי עניין להוסיף לה מבוכה.

מצד שני, איך לא אחלוק אתכן את הבשורה הטובה הזו?!

אז הנה,

השתדלתי לשמור על האצילות והענווה ושגם יצא פוסט מעניין

והדובדבן מחכה בסוף, בראש הקצפת. שם הכי התרגשתי.

אז כך נהיה הדבר –

א. 50 המשפיעים – הבחירה

בסוף השבוע האחרון התפרסם פרויקט מיוחד,

50 המשפיעים והמשפיעות הנבחרים

של מגזין "מוצש" – "מקור ראשון"

לשנת 2021

חמישים אנשים ונשים מהמגזר

ש- אני מצטטת – "נמצאים בראש החץ,

מכתיבים את סדר היום הציבורי

ומשפיעים על מדינת ישראל באופן מובהק."

אנשי כספים, תקשורת, מנהל, משפט, יהדות

תקצר היריעה, באמת יש פה פסיפס מגוון ומרשים מאד…

ובכן, תסכימו איתי שזה מדהים למדי –

במקום העשירי והמכובד

נבחרה הרבנית היקרה, ימימה מזרחי.

במקום הראשון, יפה ששאלתן, נמצא יוסי כהן, ראש המוסד

האיש שאחראי על הרבה מהלכים ומבצעים דרמטיים מאחורי הקלעים.

ב. תגובת הרבנית ימימה

"הרבנית!" כתבתי לה בהתרגשות. "ברכות! וואו!"

אבל בענוותנותה, הרבנית היקרה (שמעצמה לא אמרה לי מילה על כך) הודפת את כל התשואות. "זה לא אני", היא אמרה לי בתקיפות. "אלה התלמידות המוארות שלי, שכמהות וצמאות לתורה ולאמונה. זה קורה כשאת מחוברת לנשים מפה ולתורה מפה ומעגל חשמלי נסגר. את בהכרח נראית כמו נורה דולקת, כי אלה שתי היצירות היפות ביותר שאלוקים ברא".

אני נוטה להסכים.

כי פשוט אי אפשר להשפיע, מבלי שיהיה מי שיקבל. שירצה לקבל! ואת, כמוני וכמו יתר תלמידותיה של הרבנית (ברמות אלו ואחרות), פשוט לא מרפות.

אנחנו דורשות ממנה – ללמוד, לפתוח ספרים, לחפש בעיני חסד תשובות לשאלות בוערות שמתחדשות עלינו כל הזמן, להצטרף אלינו בלב שלם לשמחות ולצערים.

כל זה כמובן לא היה קורה בלעדיך.

וכך, כבר 20 שנה בלי הפסקה, השיעור גדל איתנו ואנחנו גדלות איתו והרבנית ימימה, שרק תהיה בריאה, דולה ומשקה בסיעתא דישמיא עצומה. היא כל-כולה מגויסת לזה, כדי שנהיה שמחות, כדי שנפתח חוסן, כדי שנישאר איתנות גם כשהמים סביבנו סוערים כל כך.

המעגל המופלא הזה מצמיח תורה נשית שמצמיחה נשים ובתים וחוזר חלילה.

ג. מחשבות על משמעותה של הבחירה

וזה מה שמרגש אותי בעצם הבחירה הזו ברבנית ימימה כמשפיעה. כי למעשה, זו התורה הנשית המהממת הזו, שפתאום ב-2021 מקבלת הכרה כמשפיענית.

זו הכרה בכך שנשים, בעצם חייהן הפרטיים, בעצם העמידה שלהן מבית ומחוץ, משפיעות על המדינה, על מעגלים רחבים כל כך!

אנחנו? כן!

הרבנית ימימה טוענת את זה כל הזמן; נשים, בכלים הפשוטים שבידיהן, מסובבות את העולם.

והחידוש: עכשיו מכירים בזה גם מבחוץ.

וזה מהמם. ואין לנו שגרירה טובה כרבנית.

רוצה לקרוא את הראיון עם הרבנית ימימה שהתפרסם ב"פרויקט המשפיעים"? לחצי >>

ומכאן לראיון בדיגיטל >>

ד. הדובדבן

החזקתי את מוסף "50 המשפיעים" ושקעתי בקריאה. אשרי העם שככה לו, אנשים ונשים נפלאים חיים כאן בינינו.

וכשחשבתי שסיימתי להתרגש (ושבת כבר עמדה בפתח),
הגיעה פתאום הודעה מהרבנית ימימה.
הודעה ללא מילים. רק תמונה
תמונה של פוסט בפייסבוק שפרסמה רחלי מלק בודה,

עיתונאית "מקור ראשון", שנשלחה לראיין את הרבנית לרגל היבחרה.

קראתי.

וזהו, השתנקתי לגמרי והתחלתי לזלוג דמעות.

תקראי בעצמך. הנה הוא, הפוסט של רחלי –

ואתן יודעות מה, זה מה שהכי ריגש את הרבנית ימימה,
אף יותר מהיותה ברשימה ויותר מכל המשפיעים שאיתה.
האפשרות לגעת לאישה אחת בלב,
להביא לה בשורה של נחמה.
זה – קודש קודשים. זה מה שמניע אותה. כל השנים האלה, כל יום.
אישה אחת בעולם שהיא נתנה לה פיסת שמים, אוויר לנשימה, פיסת אלוקים,
הכי אישי, הכי קרוב –
זהו.

לראות את הרבנית מתרגשת מהמילים האישיות האלה…
בשבילי, זה היה ה-שיעור. יותר מזה: לימודי ליבה.
שם נמצא הלב שלה, שפוגש אותנו בכל שבוע מחדש.
שם, בדיוק בנקודה הכל כך אישית הזו, מתחילה ההשפעה.

אני עדין קוראת את רחלי ומקבלת צמרמורת.

ה. שלוש ארבע לעבודה. ותודה

"יקרת, מספיק להספיד אותי", אני שומעת אותה אומרת לי.
"ברוך השם, בורכנו. ועכשיו – לעבודה.
ולזכור מה חשוב".

נכון. זוכרת. הכי חשוב לרבנית להוציא הכי טוב שאפשר את:
א. תלמידותיה הרבות
ב. התורה והקב"ה.
עבור אלה היא תעשה הכל, ליטרלי. אין לתאר אפילו.

בסדר רבעצן,
נראה לי שאת יכולה לשמוח. עשית כבוד. אשרייך.
אני מקווה שעצרת ושמחת ברגע הזה, ולו לרגע אחד.

להיות חלק ממפעלותייך זו זכות, לגמרי! …ומחוייבות גדולה ומרגשת.
ה' יחזק את ידייך, והיי ברכה.

ואתן, התלמידות. אוצר יקר. אין לי מילים אפילו.
תודה לה'. תודה לכן. תודה עליכן. והכל – שלכן.

נ.ב.

איך אפשר בלי,
כל זה כמובן לא היה קורה גם בלי המשפחה
והצוותים המסורים שמקיפים את הרבנית ימימה:
אסנת הירשנזון, השמשית שמלווה את הרבנית ממש מההתחלה.
אילה אדרי ושריי פרקש מ"תהל כנסים ואירועים",
רוני ונורית אילון הירש מ"אשירה"
הצוות הנפלא של "פרשה ואשה" – אביטל, אוראל והדסה.

ברכות, תגובות, דעות, הארות הערות ומה שעל הלב – נשמח לקרוא כאן!

The post בעשירייה הפותחת של המשפיעים והמשפיעות לשנת 2021 first appeared on פרשה ואישה.